×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
בור באיזה מקום חיובו וכמה שעורו, וכל משפטי בור, ובו ל״ח סעיפים
(א) בּוֹר הוּא מֵאֲבוֹת נְזִיקִין, דִּכְתִיב: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר; שֶׁמֵּאַחַר שֶׁחָפְרוּ נִתְחַיֵּב בִּנְזָקָיו, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה דָּבָר הַמַּזִּיק. וְזֶהוּ מָמוֹנוֹ שֶׁמַּזִּיק בְּמָקוֹם שֶׁעֲשָׂאוֹ, שֶׁאֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְהָעוֹבֵר עָלָיו נִזָּק. לְפִיכָךְ, כָּל הַדּוֹמֶה לוֹ, שֶׁהוּא מָמוֹנוֹ וּמֻנָּח בִּמְקוֹמוֹ וּמַזִּיק, אֲפִלּוּ שָׁפַךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻחְלַק בָּהֶם אַחֵר, חַיָּב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הטור וכ׳ בין הפקירו או לא הפקירו חייב ובר״ה איירי כיון שעשאו שלא ברשות ומבואר בסעיף ו׳ וז׳
(ב) ב) שם בפ״ק ד׳ וג׳ ע״ב ובפ״ג דף כח ע״ב
(ג) ג) משנה שם בפ״ג דף ל׳ ע״א
(א) ומונח במקומו ומזיק כו׳ – ל׳ הטור אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא שפך מים כו׳ ועפ״ר:
(א) (ס״ק ט׳) ואם היזקו פטור במ״ש כסמ״ע בשם הרי״ף לחלק בזה קשה ממשנה פ׳ הגוזל בתרא נחיל של דבורי׳ שיש לו רשו׳ לילך לשדה חבירו להציל נחילו ואם הוזק משלם מה שהזיק והא התם לא הוי ג״כ אלא לפי שעה ועכצ״ל שאני התם שהוא הולך לשדה חבירו ודומה להוצאות זבלים אלא דק״ל ממה דאוקמינן בפ׳ בתרא דב״מ הך מתני׳ דהוצאת זבלים לר״ה דחייב בהיזק דלא כר׳ יהודה דאמר בנר חנוכה שהזיק דפטור אלמא דס״ל לת״ק דחייב ומ״ש זה מחופר סמוך לר״ה דכאן דהא בנר חנוכה הוא עושה ברשותו ואינו אלא לפי שעה ואפ״ה חייב לרבנן וצ״ע:
(א) וזהו ממונו – מכילתא וכי יפתח איש בור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והשור ממונו כו׳ ובגמ׳ ג׳ מ״ש בור כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה וממונך כו׳ ושם כב א׳ ד״ה אשו משום ממונו כו׳:
(ב) שמזיק כו׳ דהעובר כו׳ – ג׳ ב׳ וש״מ שתחלת עשייתו לנזק וערש״י שם:
(ג) שאינו זז כו׳ – מתני׳ דריש ב״ק לא זה וזה כו׳ ובברייתא ת״י וש״מ:
(ד) לפיכך כו׳ – ג׳ ב׳ וכבר כ׳ דממונו ל״ד ומ״מ נ״מ לפעמים כמ״ש י״ט ב׳ בדליל ובנזקין לאחר נפילת אונס שם כ״ט ושם בגלל ל״ש אלא כו׳ וערש״י שם ד״ה בשהפכה כו׳ וכיו״ב:
בור הוא מאבות ניזיקין וכו׳ – נ״ב: הנה בש״ס דב״ק דכ״ט אמרינן דב׳ דברים. אינן ברשותו של אדם ועשאן חכמי׳ כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור ברה״ר וע׳ בשטמ״ק מה שהקשה למה לא מנה גם שור הנסקל ועיין בחיבורי לאו״ח ספר ב׳ בה׳ פסח בדף קכ״ו בתשובתי לק׳ שענסטחוב סמוך לקראקא ישבתי זה בעזה״י. והנה בחיבורי לחו״מ מה״ק בסימן זה הבאתי דברי הרשב״א גבי קרן במחוברת אימא כולה מועדת מ״ש הרשב״א דספק ניזיקין לחומרא ומה שתמהתי עליו ואח״כ ישבתי זה ועוד בכמה מקומות בחידושי. ועיי׳ בחידושי לב״ק פ׳ הגוזל דצ״ט ע״ב מה שכתבתי עוד ישוב לדברי הרשב״ם וגם הבאתי ראי׳ לדברנו עייש״ה:
{א} בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק לא שנא אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא ששפך מים ברשות הרבים והוחלקו בה שור או חמור חייב:
(א) {א} בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקין יתבאר בסימן זה: ומ״ש וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו אם הוא בעומק או בגובה או אפי׳ לא זה ולא זה אלא ששפך מים בר״ה והוחלקו בהם שור או חמור חייב:
(א) החופר ברשותו והפקיר בורו ורשותו האם חייב. הב״י בסעיף ו אות ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה נג, כתב דפטור.
הערה על הב״י. הב״י בסעיף י, כתב על נוסחת הרי״ף שלפנינו שאינה מהרי״ף אלא הגהה היתה והכניסוה בפנים, ע״כ, ויש להעיר דהיא הגהת רבינו אפרים תלמיד הרי״ף שחלק על הרי״ף בזה כמבואר בגיליון בב״ק ס, שאלו דברי רבינו אפרים בהשגותיו.
האם חייבים בבור ברשות הרבים על חבטו. פלוגתא דרב ושמואל, והטור בסעיף יז-יח, כתב דהרי״ף פסק כרב, והרא״ש והרמב״ם כשמואל, ועל כן הסיק הב״י כהרא״ש והרמב״ם, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ק סג ד״ה כדרך, כתב דמשמע מדברי רש״י דס״ל דהלכתא כרב, ומאידך ר״ח והרשב״א פסקו כשמואל, ע״כ, וכ״כ סמ״ג בעשה סח, דהלכה כשמואל דחייב.
(א) בור הוא מאבות נזיקין כו׳ מבואר ריש ב״ק ודף כ״ט ול׳ ע״ש במשנה ובסוגיא:
ומ״ש בין הפקירו כו׳ בסימן זה יתבאר דהחופר בור ברשותו ואח״כ הפקיר רשותו וגם הבור ונפל שם דבר דפטור כיון דמתחלה עשאו ברשותו וא״ל דמיירי כאן בחופר בור בר״ה דלהא לא שייך לומר הפקירו דהא מופקר ועומד הוא ונראה דמיירי בהניח דבר משלו בר״ה ונכשל בו חבירו דגם זה מיקרי בור שלו ונתחייב עליו ועל אותו דבר קאמר שאפילו הפקירו אחר שהניחו דלאו כל כמיניה לגרום היזק לאחרים ולאפקוריה אח״כ וכמש״ר בסמוך בס״ג וגם מיירי בבור ממש כגון שחפרו ברשותו ואח״כ הפקיר רשותו ולא בורו דנתחייב על בורו ולא מהני מה שירצה להפקיר בורו אח״כ וכמ״ש בס״ג:
ל״ש אם הוא בעומק או בגובה פי׳ בעומק פשיטא דיש בו גם כן הבל והבל המיתו אלא אפילו בגובה דליתא שם הבל אלא שנחבט בקרקע (גסה) [גופה] חייב משום דל״ד בור אמר קרא אלא כל דכוותיה ועיין בסט״ז שכ״ר שם פלוגתא דרב ושמואל ורבינו קיצר וסתם כאן לפי שפסק לקמן כשמואל:
ומ״ש או אפי׳ לא זה כו׳ אלא ששפך מים בר״ה והוחלקו כו׳ חייב ע״ש בסוגיא בפרק המניח דף כ״ט ול׳ וכ״ר ג״כ בסימן תי״ח ס״ח ושם נתבאר דאפילו לרב מצינו כה״ג וה״ד כגון שלא תמו מיא אלא נעשו רפש שבמים עצמן הוזק שנמצא שנתקל בתקלה גופה דאפילו רב מודה בהא:
(א) {א} בור הוא מאבות נזקין. רפ״ק דב״ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו׳ ופרש״י להנך דכתיבין בקרא בהדיא אבות קרי להו וז״ש רבינו דכתיב כי יכרה איש בור פי׳ דלהכי קרייה אב כיון דכתיב בהדיא בקרא וכ״כ רבינו בר״ס ש״צ גבי רגל ובר״ס שצ״א גבי שן:
ומ״ש שאחר שחפרו וכו׳. פרק המניח (בבא קמא כ״ט) פליגי בה רב ושמואל והלכתא כוותיה דשמואל בדיני דבין אפקריה בין לא אפקריה הוה בור:
ומ״ש אלא ששפך מים. שם פרק המניח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ב) אֶחָד הַכּוֹרֶה בּוֹר, וְאֶחָד הַפּוֹתֵחַ בּוֹר שֶׁכָּרָהוּ אַחֵר וְכִסָהוּ כָרָאוּי וּבָא זֶה וְגִלָּהוּ, חַיָּב.
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ד) ד) שם ס״ב ושם בגמ׳ פ״ה דף מט ע״ב ויליף לה מדכתיב וכי יפתח וכי יכר׳ וכו׳
(ב) ואחד הפותח בור – דכתיב בפרשת משפטים גבי אהדדי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כו׳ ומדכתיב ולא יכסנו ש״מ דבהכיסוי הוא פטור ומינה נלמד דמ״ש כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם דהפותח הכיסוי נקרא בעל הבור ומחייב בתשלומי הניזקין שיפלו בה:
{ב} אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב.
(ב) {ב} אחד החופר בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב מבואר בפרק הפרה (בבא קמא מט:) מדכתיב כי יפתח וכי יכרה:
חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון בפ׳ המניח (בבא קמא כט:) בסוגיא אמר רבינא משל דרב אדא בר אהבה למה״ד למוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ממאי התם לא איסתלקו להו מעשה ראשון הכא איסתלקו להו מעשה ראשון הא לא דמי אלא למצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאיסתלקו להו מעשה ראשון וקיימי להו ברשותו וכתב ה״ה בפי״ב מהלכות נזקי ממון המוצא בור וכיסהו וכו׳ בהשגות בעל הבור חייב בכדי שידע ע״כ דימה הר״א דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע ויש לי לחלק שכאן לא הו״ל לסמוך על כיסוי של אדם שאין לו חלק בבור משא״כ בבור של שותפין:
אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב כן כתב הרמב״ם בפי״ב מה׳ נזקי ממון ויליף לה מדכתיב בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ״מ:
ומה שכתב אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר״ה או גלגל אבן וכשלו בו פטור מבואר בכמה מקומות מהם בפרק הפרה (בבא קמא מח.) ולמדו כן מדכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור:
ומה שכתב אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סלקו חייב עליה בפרק הפרה (שם) אמר רבא הכניס שורו לחצר ב״ה שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אע״ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי:
כתב הרמב״ם אפי׳ נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) בעל הבור חייב כתב המ״מ כו׳ [עב״ח שהביאו]:
האחרון חייב כו׳ פי׳ במה שכיסה ומילא את החפירה הרי אזיל לה מעשה הראשון וכאילו חפר ליה הוא בור מחדש:
אחד החופר או הלוקח כו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות נ״מ:
כיון שהוא בעליו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בעליו מ״מ:
כגון שיהיה לו שור כו׳ דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור:
אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו ז״ל הגמרא שם דף מ״ה אמר רבא הכניס שורו לחצר בע״ה שלא ברשות וחפר בה בורות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור כיון דאית ליה למלייה כו׳ ופירש״י בעל החצר חייב אם הפקיר רשותו ואע״פ שנאמר כי יכרה איש בור ה״מ בבור בר״ה דלא עליה רמי׳ למלייה הכא כיון דאית ליה למלייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקיר בתר הכי נותן תקלה בר״ה עכ״ל וכן הוא נמי כוונת רבינו כאן א״נ מיירי שחפר הבור ברשותו סמוך לר״ה דאז מיד שיודע לו חייב לסתמו וכמש״ר אח״ז בעשה בור סמוך לר״ה וה״ה חפר אחד ברשותו והוא לא כיסהו אחר שנודע לו חייב וכ״כ בש״ע וכן מוכח ממש״ר בסמוך בפותח לרשות חבירו דאחר שנודע לחבירו ולא סתמו פטור הכורה:
כתב הרמב״ם אפילו נחפר מאליו כו׳ בפי״ב דנ״מ כ״כ והא דהוצרך לכתוב זה בשם הרמב״ם אף ע״פ דלכאורה נלמד דין זה במכ״ש מדין שור של חבירו שחפר ברשותו דאף דיש לשור בעלים אפ״ה חייב בעל החצר כשלא כיסהו די״ל דהו״א אדרבה דוקא כשחפר שור של חבירו דחבירו משלם לו היזק חצירו ובכללו הוה מה שצריך למלאות החפירה מש״ה חייב בעל החצר כשלא מילאהו משא״כ בנחפר מאליו וק״ל:
(ב) {ב} אחד הכורה וכו׳ בפרק הפרה (בבא קמא מ״ט):
חפר אחד בור וכו׳. בפ׳ המניח שם וכתב ה׳ המגיד פי״ב מנזקי ממון דאפילו ראה שכיסהו זה ולא ידע שגילהו חייב דלא הו״ל לסמוך אכיסויו דשמא יחזור ויגלהו כיון שאין לו חלק בבור והו״ל לידע אם חזר וגילהו משא״כ בב׳ שותפין כדלקמן בסימן זה סעיף י׳:
אחד החופר או הלוקח וכו׳. כן כתב הרמב״ם שם:
אבל אם ממונו עשאו וכו׳. מימרא דרבא בפרק הפרה (בבא קמא מ״ח):
כתב הרמב״ם אפי׳ נחפר מאליו וכו׳. שם ונראה דטעמו דכיון דכי כרה שור בור פטרי׳ רחמנא ואפ״ה כי חפר ברשותו חייב בנזקי הבור משום דכיון דהו״ל למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי א״כ ה״ה בנחפר מאליו ברשותו הו״ל למלוייה וכו׳:
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ג) הַמּוֹצֵא בּוֹר וְכִסָהוּ וְחָזַר וְגִלָּהוּ, בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב, וְזֶה הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. סְתָמוֹ בֶּעָפָר וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת כָּל הֶעָפָר, זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁסְתָמוֹ בֶּעָפָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ה) ה) ל׳ הרמב״ם שם דף ו׳ מבואר בסוגיא דפ״ג דף כט ע״ב וכדא״ל מר זוטרא בריה דרבא לרבינא
(ג) בעל הבור חייב – עפ״ר שכתבתי בשם המ״מ דאפי׳ ראה הראשון דכיסהו שני ולא ראה שחזר וגילהו אפ״ה הראשון חייב דלא ה״ל לסמוך אהכיסוי של זה שאין לו חלק בבור משא״כ בבור של שני שותפין כדלקמן בסימן זה:
(ד) נסתלק מעשה הראשון – פי׳ כאלו לא חפרו מעולם והשני חפרו מחדש:
(א) חייב – וכתב המ״מ דאפילו ראה הראשון דכסהו שני ולא ראה שחזר וגלהו אפילו הכי הראשון חייב דלא ה״ל לסמוך אכיסוי של זה שאין לו חלק בבור [משא״כ בבור] של ב׳ שותפין כדלקמן בסי׳ זה. סמ״ע:
חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה הראשון.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) אֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים מִכָּל מָקוֹם. וְכֵן אִם נֶחְפַּר מֵאֵלָיו, אוֹ שֶׁחָפְרוּ בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּרְשׁוּתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְמַלּאוֹתוֹ אוֹ לְכַסוֹתוֹ וְלֹא עָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזִיקִין. {הַגָּה: וְכֵן אִם כָּרָה אַחֵר בִּרְשׁוּתוֹ וְנוֹדַע לְבַעַל הֶחָצֵר, חַיָּב בַּעַל הֶחָצֵר לְכַסּוֹתוֹ, וְאִם לֹא כִּסָּה הָוֵי כְּאִלּוּ חֲפָרָה בְּעַצְמוֹ; וְהַכּוֹרֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ נִזְקֵי חֲצֵרוֹ (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ו) ו) שם דף ד׳
(ז) ז) מימרא דרבא הכניס שורו לחצר בעל הבית וכו׳ שם בפ״ה דף מ״ח ע״א
(ח) ח) היינו מימרא דרבא הנזכר לעיל וכדלעיל סימן שצח ס״ג
(ה) או שחפרו בהמה וחיה כו׳ – פי׳ אע״ג דכתיב כי יכרה איש בור וכמ״ש המחבר בסעיף שאחר זה ה״מ בחופר בר״ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאות קרקע שאינו שלו משא״כ בחפר׳ בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר בור שם מאליו דמוזהר עכ״פ שלא יוזק אדם ממונו דהיינו חצירו שהוא קרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאל״כ אלא דלא הפקיר כלל יכול לומר מה לאחרים לילך בחצרי דאתחייב בשמירתן וה״ל דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק דפטור כמ״ש בסי׳ ש״ץ ושצ״א ואם הפקיר אח״כ הבור וחצירו שסביבו בפעם אחת ג״כ לא נתחייב על היזק הבור כיון דבשעת הכריה הי׳ הכל שלו ושוב לא עשה מעשה בחפיר׳ דיתחייב עליו משא״כ כשחפר תחילה בחצירו ואחר כך הפקיר מקום שסביב לבור ונותן רשות לכל לקרב נפשם סמוך לבור דהוה ליה כפותח בור לר״ה דמחויב לשמור בורו מהזיקתן וכמ״ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף ו׳ ומשם נלמד ג״כ זה שכתבתי דמיירי שהפקיר רשותו לחוד ולא שניהן יחד ואחר שהפקיר רשותו לחוד אף שאח״כ ג״כ הפקיר בורו חייב על נזקי׳ דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר עליו החיוב לסלק התקל׳ וע״ל בטור ובדברי המחבר ר״ס שצ״ח ובפרישה מ״ש עוד מזה:
(ו) ה״ז חייב בניזקין – מדלא כתבו בדין זה ג״כ השיעור בכדי שידע וישכור פועלים ויכרתו ארזים כמ״ש לקמן בסכ״ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה דכתב הטור והמחבר לקמן בסכ״ח דמחשב פשיעה ולאלתר חייב בניזקין והוא הדין בור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו:
(ב) בהמה – ואע״ג דכתי׳ כי יכרה איש בור כמ״ש בסעיף שאח״ז ה״מ בחופר בר״ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאותו משא״כ בחפרה בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר שם מאליו דמוזהר עכ״פ שלא יוזק אדם בקרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאם לא הפקיר כלל י״ל מה לאחרים לילך בחצרו ופטור דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק כמה שכתו׳ בסי׳ ש״צ ושצ״א ואם הפקיר החצר והבור בפעם אחת ג״כ לא נתחייב על נזקי הבור כיון דבשעת הכרייה היה הכל שלו משא״כ כשחפר תחלה בחצירו ואח״כ הפקיר מקום שסביב לבור ונתן רשות לכל לקרב נפשם להבור דה״ל כפותח בור בר״ה שבס״ו ואם הפקיר רשותו לחוד אף שאח״כ הפקיר גם בורו חייב על נזקיו דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר חל עליו לסלק התקלה וע״ל ר״ס שצ״ח. שם:
(ג) לכסותו – מדלא כתבו בדין זה כ״כ השיעור בכדי שידע ויסגור כו׳ כמ״ש בסכ״ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה שבסכ״ח דמיחשב פשיעה ולאלתר חייב בנזקין וה״ה בבור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו. שם:
(ה) א׳ החופר כו׳ – מכילתא שם בעל הבור ישלם מ״מ:
(ליקוט) א׳ החופר כו׳ – ירושלמי פ״ה אין לי אלא כשחפר לקח ירש נתן לו במתנה מנין ת״ל או כי יכרה כו׳ (ע״כ):
(ו) וכן אם כו׳ – י״ט ב׳ נקשר מאליו מאן כו׳ ואי לא כו׳:
(ז) או שחפרו כו׳ – מ״ח א׳:
(ח) וכן אם כו׳ – תוס׳ שם סד״ה אע״ג. ונראה כו׳ ועמ״ש בסי׳ תיג שהרמב״ן חולק ועתוס׳ מט ב׳ ד״ה ברה״י כו׳ ולפי׳ ר״י קשה כו׳ והרא״ש פי׳ כפיר״י ותי׳ הטור דשם מיירי כשלא נודע לבעל החצר וז״ש ונודע כו׳:
(ליקוט) וכן כו׳ ונודע כו׳ – וכ״כ בנ״י שם כפי׳ תוס׳ מט ב׳ ד״ה ברה״י ור״י מפ׳ כו׳ ומ״ש תוס׳ ולפיר״י כו׳ כ׳ דמיירי שלא נודע כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) וכן כו׳ ונודע כו׳ – ערי״ו נל״א ח״א בשם רשב״ם ע״ש (ע״כ):
אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב עליו.
ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל חצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל חצר היה לו לבעל חצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) שׁוֹרוֹ שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת אַחֵר, פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, וְלֹא שׁוֹר בּוֹר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ט) ט) שם בגמ׳
אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה ברשות הרבים או גלגל שם אבן וכשלו בו פטור אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סילקו חייב עליו כתב הרמב״ם אפילו נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ו) אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ פָּתַח לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁחָפַר וּפָתַח לִרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. אֲבָל אִם הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וּבוֹרוֹ, אוֹ שֶׁהִפְקִיר בּוֹרוֹ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי זֶה פָטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים, וְזֶה הֶפְקֵר, וּבַתְּחִלָּה בִּרְשׁוּת חָפַר, מִפְּנֵי שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּתוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(י) י) ל׳ הרמב״ם שם דין ב׳ וכת׳ ה׳ המגיד מחלוקת שם (דף מט ע״ב) ופסק כר״ע ואליבא דרבה או כר׳ ישמעאל ואליבא דרב יוסף שם (דף נ׳ ע״א)
(יא) כ) כ׳ ה׳ המגיד דבר פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז״ל שהרי על הכרייה אינו חייב שברשות כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל
(ז) ופתחו לר״ה. ל׳ הטור שפתחו ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה עכ״ל וה״ט דכל ד״ט סמוך לר״ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן שיסמכו לרשות חבירו ומ״ה לא כתב הטור ד״ט כ״א בסמוך לר״ה ועפ״ר:
(ח) או פתחו לרשות חבירו כו׳ – ז״ל הטור ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה כיון דהוא חייב בניזקי הבעל החצר הי׳ לו לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מלאוהו כמאן דכרייה איהו דמי עכ״ל ואף ע״פ שהבור אינו ברשות בעל החצר הניזק אלא ברשות החצר המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ״מ כיון שעומדת סמוך לחצר הניזק ממש וכמ״ש ה״ל כאלו עומדת בחצר הניזק ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה:
(ט) או שהפקיר בורו שברשותו כו׳ – הוא מטעם שכתבתי כיון דלא הי׳ להניזק רשות ליכנס ולהקריב להבור אין בעל הבור חייב בשמירתו:
(ד) לר״ה – לשון הטור שפתחו ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה עכ״ל וה״ט דכל ד״ט סמוך לר״ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן סמוך ממש ומש״ה לא כת׳ הטור ד״ט כי אם בסמוך לר״ה. שם:
(ה) חבירו – גם כאן כת׳ הטור דאחר שנודע לבעל החצר פטור הכורה כיון דהוא חייב בנזקי בעל החצר כו׳ כמ״ש הרמ״א בס״ד בהג״ה ואע״ג דכאן הבור הוא ברשות המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ״מ כיון שעומד סמוך לחצירו ממש כנ״ל ה״ל כאילו עומד שם ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה. שם:
(ט) אחד כו׳ – כרבה דהלכתא כרבה בר כו׳ וכר״ע דהלכה כר״ע מחבירו. רי״ף ורא״ש וש״פ ועוד כ׳ דסתם מתני׳ כוותיה:
(י) החופר כו׳ – מתני׳ נ׳ ב׳:
(יא) או החופר בור כו׳ – מתני׳ מט ב׳:
(יב) לרשות חבירו – כפיר״י והרא״ש וכשלא נודע לו. טור וכנ״ל:
(יג) והפקיר כו׳ – רש״י וכמ״ש בגמ׳ שם ר״ע הפקיר כו׳:
(יד) אבל אם כו׳ – וכ״כ תוס׳ כח ב׳ סד״ה אבל ושם נ״א א׳ ד״ה בור כו׳ ורא״ש וש״פ דלא כרש״י נ׳ א׳ ד״ה בעל התקלה כו׳:
(טו) או כו׳ – ר״ל במקום שיש רשות לילך דלא כפי׳ הסמ״ע כמש״ו שנא׳ בעל כו׳:
{ג} אחד החופר ברשות הרבים או ברשותו בתוך ד׳ טפחים סמוך לרשות הרבים או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו בכל ענין חייב.
אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור מפני שאין לו בעלים וגם בתחלה עשאו ברשות.
(ג) {ג} אחד בחופר בר״ה או ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפ׳ הפרה (בבא קמא מט:) ת״ר החופר בור ברה״י ופתחו לר״ה חייב וזה בור האמור בתורה ד״ר ישמעאל ר״ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה בבור בר״ה כולי עלמא לא פליגי דחייב לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר״ע סבר בבור ברשותו נמי חייב ורבי ישמעאל סבר פטור ורב יוסף אמר בבור ברה״י כ״ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור בר״ה רבי ישמעאל סבר חייב ורבי עקיבא סבר פטור ופסקו הפוסקים כר״ע ואליבא דרבה ותנן תו התם החופר בור ברה״י ופתחו לר״ה בר״ה ופתחו לרה״י ברה״י ופתחו לרה״י אחר חייב וכתב הרא״ש ברה״י ופתחו לר״ה היינו בור בר״ה דבתר פותח אזלינן בר״ה ופתחו לרה״י באמצע רשותו ומפקיר אותו רשות ולא הפקיר הבור והו״ל בור ברה״י אי נמי פתח הפתוח בתוך חצרו סמוך לר״ה והו״ל כמו בור ברשותו כדמוכח בגמרא דקאמר הא לאו הכי חייב אלמא החופר בור ברשותו סמוך לר״ה חייב עכ״ל: ומ״ש רבינו שזה הסמיכות תוך ד׳ טפחים דוקא:
ומה שכתב או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפל בו בהמת חבירו בכל ענין חייב כן פירשו התוספות והרא״ש ז״ל הא דקתני ברשות היחיד ופתחו לרה״י אחר חייב:
ומה שכתב ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר הו״ל לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי כן צ״ל לפי פירוש זה וכבר נרמז בדברי התוס׳:
ומה שכתב אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור וכו׳ כ״כ הרא״ש וז״ל אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכ״ע דלא דמי לחופר בור בר״ה דהתם עשה תקלה באיסור וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לר״ה באיסור חפרו כי העוברים בר״ה אינן יכולין להזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לר״ה ואין מחיצה ביניהן וכן חופ׳ באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמר לעיל גבי שור שחפר בור בחצר של אחר כיון דאית ליה למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מיחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא וכן מוכח בשמעתין דלא מצי לאשכוחי בור של שני שותפין למ״ד בור ברשותו פטור ואם הפקיר רשותו ובורו חשוב כבור בר״ה משכחת לה בהפקיר רשותו ובורו ולא כרש״י שפירש דהפקיר רשותו ובורו הוי בור בר״ה וכדברי הרא״ש כתב הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מה׳ נזקי ממון ונתן טעם משום שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר וכתב ה״ה שדבר זה פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז״ל:
ומה שכתב וכן החופר בר״ה לצורך רבים וכו׳ שם (נ.) ת״ר חפר ומסר לרבים פטור ופרש״י מסר לרבים דאמר לבני עירו הבור הזה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסים שם וראויה לשתות בהמות מהם הרי הוא מסור לכם:
ומה שכתב ומסר להם כיסויו של בור כ״כ שם הרא״ש וטעמו מדאמרינן גבי בור של שני שותפין ראשון מאימת מיפטר משימסור לו דליו:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דה״ה אי לית ליה כיסוי והודיע הדבר לבית דין וכו׳ טעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב הרמ״ה במקום הרמב״ם וכן מצאתי בספר מדוייק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) אחד החופר בר״ה כו׳ פרטי הדינים הללו מב״ק דף מ״ט וכ׳ ע״ש וקיי״ל כרבה אליביה דר״ע דמחייב בין שעשה הבור בר״ה בין עשאו ברשותו סמוך לר״ה וזש״ר אחד החופר בר״ה או ברשותו בתוך ד׳ טפחים סמיך לר״ה כו׳ דכתב לר״ה לאפוקי מרב יוסף דלשם דאמר לר״ע החופר בור בר״ה פטור דלא מיקרי בעל הבור דבעינן דיזיק ליה ממונו:
ומ״ש ברשותו בתוך ד״ט בזה למדנו דאף דהבור עצמו עשה ברשותו מ״מ כיון דפתחו סמוך לר״ה בתוך ד׳ טפחים דשם ג״כ נדחקו רבים ליכנס שמה חייב (כ״ש אי סמכו לר״ה ממש) ואח״כ הוסיף אפילו ברה״י באמצע רשותו והפקיר רשותו דנעשה כפתחו מתחלה לר״ה דחייב ואח״כ הוסיף דאפילו לא יגיע מהבור היזק לרבים אלא לחבירו לבד גם כן חייב וזש״ר או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו כו׳ וכאן לא כתב בתוך ד״ט סמוך לרשות חבירו דדוקא בסמוך לר״ה דלפעמים דחקי שם רבים נתנו שם ד׳ טפחים הסמוכים לר״ה כר״ה ולא בסמוך לרשות חבירו:
ומ״ש או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפעם אחת דאילו הפקירם ביחד ומתחלה בהיתר עשאו ברשותו אינו חייב על תקלתו וכמש״ר בסמוך והוא מדברי הרא״ש שהוכיח כן שם:
וכן החופר בור בר״ה לצורך רבים כו׳ כ״כ הרא״ש שם ולמדו מדין בור של שותפים ע״ש:
וכתב הרמ״ה וה״ה נמי כו׳ כצ״ל וכן הגיה ב״י:
(ג) {ג} אחד החופר בור בר״ה וכו׳. משנה וברייתא בפ׳ הפרה (סוף דף מ״ט) ואליבא דרבה דבור בר״ה כ״ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דרבי ישמעאל פוטר ור״ע מחייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים נמי עסקי׳ וקיי״ל כרבה וכר״ע ופרש״י האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הו״ל בור בר״ה עכ״ל כלומ׳ דבהא כ״ע מודו דחייב אבל התוס׳ בשם ר״י פ׳ המניח (בבא קמא כ״ח) בד״ה הני מילי חלק עליו דדוקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוא דחייב כיון דאיהו בעל הבור א״כ עליה רמיא למלוייה וכו׳ כדלעיל אבל הפקיר רשותו ואף בורו פטור לכ״ע כיון דלאו איהו בעל הבור אע״ג דבור בר״ה חייב על הכרייה אע״פ דלאו בעל הבור הוא שאני התם דהכרייה היתה באיסור אבל חופר ברשותו דחפר בהיתר ועכשיו דהפקיר רשותו ובורו אינו בעל הבור פטור וכ״פ הרא״ש בפ׳ הפרה דלא כפי׳ רש״י וכן פסק הרמב״ם בפי״ב מנזקי ממון וכך הם דברי רבינו:
ומ״ש או ברשותו בתוך ד׳ טפחים סמוך לר״ה. כ״כ התוס׳ פ׳ המניח באותו דיבור וז״ל וכן חפר בור ברשותו סמוך לר״ה באיסור חפרו וכתבו הרא״ש בפ׳ הפרה ואיכא טעות בדפוס וכצ״ל א״נ פתחה פתוח בתוך ד״ט לר״ה וכו׳ ושיעורא דד׳ טפחים הוא מדאיתא בפרק הפרה (בבא קמא נ׳) דתני בברייתא והחופר בור ברה״י הסמוכה לר״ה וכו׳ או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ד׳ טפחים ובמקצת ספרים כתוב ד׳ אמות והעיקר ד׳ טפחים דהו״ל רשות בפני עצמו לענין שבת וסגי בהכי והכא לא צריך לפרש דהפקיר רשותו אלא אפילו לא הפקיר רשותו כיון דמתחלה סמכיה לר״ה חייב ולא בעינן דהפקיר רשותו אלא היכא דפתחו לרה״י באמצע רה״י וכ״כ התוס׳ והרא״ש בפרק הפרה:
ומ״ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו וכו׳. משנה שם בפ׳ הפרה ברה״י ופתחו לרה״י אחר חייב ופרש״י לרה״י אחר. חצר אחר שהוא ג״כ שלו ור״י פי׳ פתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר״ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומיתזקי אבל ברה״י דליכא למיחש אלא לנזק יחיד פטור קמ״ל דחייב אלא דקשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר הא כיון שהחופר חייב לשלם בנזקי בעל החצר על בעל החצר מוטל למלאותו עכ״ל אבל רבינו מתרץ קושיא זו דמיירי קודם שנודע לבעל החצר מש״ה תנן דחייב וכן פי׳ בנ״י:
ומ״ש דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר וכו׳. כלומר דההוצאה שיוציא בעל החצר למלאות הבור הוא ג״כ בכלל נזקי בעל החצר וחייב זה לשלם לו א״כ עליה דידיה רמיא למלאותו שלא יהא ניזק ביותר וזה יפרע לו וכו׳:
ומ״ש אבל החופר באמצע רשותו וכו׳. נראה דהא דכתב רבינו מפני שאין לו בעלים וכו׳ הוא צריך להיכא דהפקיר רשותו ובורו אבל בהפקיר רשותו ולא בורו בלאו האי טעמא נמי פטור דכיון דלא הפקיר רשותו מצי למימר מאי בעית ברשותי וכדפרש״י להדיא במשנה (סוף דף מ״ט). ומ״ש וכן החופר בר״ה לצורך רבים וכו׳. ברייתא שם (דף נ׳) וז״ל הרא״ש ואם חפר בור בר״ה לצורך רבים ומסר להם דליו פטור עכ״ל:
כתב (הרמ״ה) [הרמב״ם וכו׳] אי לית ליה כיסוי. נראה דדקדק מדתני בברייתא סתמא ומסרה לרבים ולא תני בהדי׳ ומסר דליו לרבים אלמא במסירת הודעה לרבים שרוצה להסתלק ממנו פטור:
ומ״ש עוד וה״מ שחפר לצורך רבים וכו׳. נראה דטעמו מדתני בברייתא חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וסיפא לא איצטריך אלא לאשמועי׳ דאפילו חפר מעיקרא ופתח לצורך רבים אלא דלא מסר לרבים חייב אלמא דרישא נמי דומיא דסיפא קתני דוקא בחפר ופתח מעיקרא לצורך רבים ומסר לרבים הוא דפטור אבל בחפר ופתח לצורך עצמו והדר מימלך וכו׳ פשיטא דחייב דבדיבורא בעלמא דמסתלק ומסר לרבים לא מיפטר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְצֹרֶךְ רַבִּים, וּמָסַר לָהֶם כִּסוּיוֹ, אוֹ הוֹדִיעַ לְבֵית דִּין שֶׁרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם יִתְעַסְקוּ בּוֹ לְכַסוֹתוֹ, פָּטוּר. וְהוּא שֶׁחָפַר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַחְפֹּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) ל) טור ס״ג מברייתא החופר בר״ה לצורך רבים כו׳ שם דף כ׳ ע״א
(יג) מ) כ״כ הרא״ש שם וטעמו מדאמרינן גבי של ב׳ שותפים ראשון מאימת מיפטר משימסו׳ לו דליו שם ד׳ ב״א ע״ב
(יד) נ) שם בשם הרמ״ה
(י) לצורך רבים כו׳ – בטור בשם הרמ״ה כתב דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסרי׳ לרבים דלא נפטר החופר עד דטמים ליה וכתב עליו הטור ז״ל ואינו נראה כיון דמסרו עתה לרבים והן צריכים לו מאי נ״מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ״ל:
(יא) והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור – כן כתב ג״כ הטור בשם הרמ״ה ז״ל והני מילי שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור כו׳ ור״ל דאפילו בר״ה אינו מותר לחפור לצורך רבים אלא כשכורה במקום שאינו מעבר לרבים וכדומה לו שמזיק לרבים וק״ל:
(ו) רבים – הרמ״ה כת׳ דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסריה לרבים לא נפטר החופר עד דטמים ליה וכת׳ עליו הטור ז״ל ואינו נראה כיון דמסרה עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ״מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ״ל. שם:
(ז) רשות – דגם לצורך רבים אינו רשאי לחפור בר״ה במקום שהוא מכביד לרבים וכדומה לו שמזיק להן. שם:
(טז) ומסר כו׳ – כן פ׳ הרא״ש ועבה״ג:
(יז) או כו׳ – כן פי׳ בטור בשם הרמ״ה וכן פירש״י:
וכן החופר ברשות הרבים לצורך רבים ומסר להן כיסויו של בור פטור וכתב הרמב״ם וה״ה נמי אי לית ליה כיסוי והודיע לב״ד שרוצה להסתלק ממנו שהן יתעסקו בו לכסותו פטור וה״מ שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור אבל במקום שאין לו רשות לחפור א״נ דחפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסר לרבים לא אתפטר עד דטמים ליה או עד דמכסי ליה ע״כ. ואין נראה דכיון דמוסרו עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ״מ שחפרו מתחלה לצרכו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לַחְפֹּר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וַחֲפָרוֹ; הַחוֹפֵר חַיָּב וְהַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(טו) ס) שם ס״ד מסוגיא דגמ׳ שם אי דשוי שליח כו׳ אין שלד״ע שם דף נ״א ע״א
(יב) והמשלח פטור – משום דאין שליח לדבר עבירה וע״ל בר״ס קפ״ב:
{ד} האומר לחבירו לחפור בור ברשות הרבים וחפרו החופר חייב והמשלח פטור:
(ד) {ד} האומר לחבירו לחפור בור בר״ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור מבואר בפרק הפרה (בבא קמא נא.) דקאמר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרו ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) האומר לחבירו לחפור בור כו׳ ע״ל ר״ס קפ״ב:
(ד) {ד} האומר לחבירו לחפור בור וכו׳. מבואר בפ׳ הפרה (בבא קמא נ״א) משום דאין שליח לדבר עבירה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) הַבּוֹנֶה סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, רַשַּׁאי לַחְפֹּר לְצֹרֶךְ הַיְסוֹד, אֲפִלּוּ לְהַרְחִיבוֹ, לְצַד רְשׁוּת הָרַבִּים; וְאִם הֻזְּקוּ בּוֹ פָטוּר, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) ע) שם דף סה בריית׳ שם ד׳ נ׳ ע״א כגון אלו החופרי׳ לאושין וכפרש״י שם אצל ר״ה אבל אם חפר בר״ה לצורך היסוד אם הוזקו בו חייב מברייתא פרק י׳ דב״מ דף קיח ע״ב כל אותם המקלקלי׳ בר״ה וכו׳ כ״כ בשם מהרש״ל בפ׳ הפרה סי׳ כ״א
(יג) אפי׳ להרחיבו לצד ר״ה – נראה דר״ל ל״מ דמותר לעשות ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה אף דבלא לצורך בנין הוה אסור וכמ״ש בסמוך בס״ו אלא אפי׳ לחפור עד סוף גבול והיינו שהרחיב קצה הבור עד שהיה עומדת פתוח׳ בצד ר״ה ממש מותר:
(יד) ואם הוזקו בו פטור כו׳ – ול״ד למש״ר לקמן בסי׳ תי״ד בהוצאת זבלים בר״ה או בהנחת קוריו ועציו לצורך בנין בס״ס תי״ז דג״כ עשאו ברשות ואפ״ה אם מקלקלין ומזיקין שם דחייב דשאני התם דעושה בר״ה עצמו משא״כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחר החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה״ט אינו דומה לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלי׳ ואפ״ה אם הודלק העליה דחייב על העלייה כמ״ש הטור והמחבר בר״ס קנ״ה דשם הוא עושה כן תדיר משא״כ זה שעושה לפי שעה וכ״כ הרי״ף כתבתיהו בדרישה ע״ש מ״ש עוד מזה:
(א) ואם הוזקו בו פטור – וביש״ש כתב שהוא טעות וחייב לשלם והש״ס איירי כשכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע״ש שהוכיח כן ודלא כמ״ש בסמ״ע ס״ק י״ד וכ״כ הב״ח.
(ח) פטור – ול״ד למ״ש הטור והמחבר בסי׳ תי״ד ס״ב בהוצאת זבלים לר״ה ובס״ס תי״ז בהנחת אבנים לצורך בנין דגם כן עשאו ברשות ואפילו הכי אם קלקלו והזיקו חייבים שאני התם דעושה בר״ה עצמו משא״כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחד החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה״ט ל״ד נמי לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלייה ואפי׳ הכי אם יצא אש והזיקה חייב כמה שכתו׳ בר״ס קנ״ה דשם הוא עושה כן תדיר משא״כ זה שעושה לפי שעה וכן כת׳ הרי״ף עכ״ל הסמ״ע אבל הש״ך כת׳ ז״ל וביש״ש כת׳ שהוא טעות וחייב לשלם והש״ס איירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע״ש שהוכיח כן ודלא כמ״ש בסמ״ע וכן כת׳ הב״ח עכ״ל (* א״ה עיין בדרישה שם הביא דברי מהרש״ל אלו והשיג עליו ע״ש באריכות):
(יח) אפי׳ כו׳ ואם כו׳ – שם כגון דארוח כו׳ וערש״י שם אבל רש״ל וב״ח כ׳ דט״ס ברש״י דמ״ש בד״ה ברה״י הסמוכה כגון מקצה כו׳. צ״ל בד״ה דארוח ארוחי לר״ה. כגון מקצה מקום כו׳ והלכך טעמא דלאושין כו׳ אבל בר״ה עצמו חייב אע״פ שהוא ברשות כמש״ש ל׳ א׳ כל אלו כו׳ וכיוצא וקושייתם על הטור אבל דברי ש״ע אפשר לפרש בדבריהם ועבה״ג:
{ה} הבונה סמוך לרשות הרבים רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר ברשות הרבים ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות:
(ה) {ה} הבונה סמוך לר״ה רשאי לחפור לצורך היסוד וכו׳ ברייתא שם (נ.) החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרים לאושין פירוש ליסוד פטור ומוקי לה בגמרא דארוח ארווחי ופירש״י דארוח בה ארווחי לר״ה דהו״ל חופר בור בר״ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) הבונה סמוך לר״ה כו׳ פטור כיון שעשה ברשות ז״ל מור״ש בהגהותיו קשה מאין לו זה וגם הוא נגד הברייתא דסוף ב״מ ז״ל כל המקלקלים בר״ה אפי׳ ברשות אם הזיקו חייבים לשלם אלא לקח סוגיא דפ׳ הפרה (ר״ל כמ״ש בפרישה וכ״כ ב״י) ושם לא קאי אחפירה שהרחיב אותה בר״ה דא״כ הול״ל וארווח ארווחו בר״ה אלא ה״ק כגון שמקצה מקום מרשותו לר״ה ובזה המקום חפר ואי לאו לאושין חייב וכן פירש״י ודוק עכ״ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמור״ש ז״ל איך משוה לרבינו טועה בזה כאילו לא ידע הברייתא דב״מ הנ״ל הא רבינו גופא כתב ופסק כן בדין הוצאת זבלים בסי׳ תי״ד שאף שמוציא בר״ה אפ״ה אם ניזק בו אדם חייב לשלם גם בסי׳ תי״ז כתב דהבונה מותר להכין אבנים בר״ה ואפ״ה אם מזיק חייב לשלם והן הם הדברים האמורים בברייתא דב״מ וכ״כ בסימן תי״ב לכן צ״ל דס״ל מ״ש בברייתא כל המקלקלים בר״ה אפילו ברשות אם הזיקו חייבים לאו כללא הוא אכל דבר וכן דייק ל׳ אותה הברייתא דז״ל כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דל׳ אלו משמע דדוקא קאמר אלו ולא כל מילי והרי״ף כתב בעצמו חילוק לתרץ בפ׳ הכונס מ״ש גבי תנור שנתנו לו גבול להרחיק התנור מעלייה ד׳ אמות כו׳ ואפ״ה אם הזיק חייב לשלם מה שהזיק אף שעשה ברשות ומ״ש גבי דליקה שעברה גדר שגבוה ד״א או דרך הרבים פטור ומשני גבי דליקה לפי צורך שעה קמדליק והרחיק כשיעור אנוס הוא דמאי הו״ל למיעבד והתם גבי תנור דתדיר מדליק ביה איבעי ליה לעיוני אי הזיק לחבירו יעלה מזה לסלק היזקו ואי לא עביד פושע הוא כו׳ עכ״ל הרי״ף ואף שתירוץ זה אינו מספיק כאן דהרי גם בבונה בר״ה ומביא אבנים לצורך הבנין דעושה ברשות הוא באקראי ואפ״ה אם מזיק בהן בעודם בר״ה חייב לשלם וכמש״ר בס״ס תי״ח ע״ש וצ״ל דהרי״ף לא כתב חילוק הנ״ל אלא בעושה דבר המזיק ברשותו והולך משם לרשות חבירו ומזיק שם אבל כשדבר המזיק הוא בר״ה עכ״פ חייב אף שהוא באקראי מ״מ יש ללמוד מדברי הרי״ף הנ״ל דה״נ כיון שבנה ברשותו העיקר אף שסמך קצת לר״ה אין בכך כלום ול״ד למאי שאמרו כל המקלקלים בר״ה דהתם עיקר המקלקל הוא בר״ה ומ״ש מורי דכן פירש״י לא מצאתי הכרח גמור בדברי רש״י כלל אלא שבח״ש כתב שם בד״ה דארווח ארווחי לר״ה ז״ל כגון מקצה מקום מרשותו לר״ה דהו״ל כו׳ כצ״ל ע״ש ואולי שמצא הגי׳ כן אבל לגי׳ הספרים שבידינו אינו ואדרבה כי נדקדק ברש״י משמע שהגי׳ לפני רש״י היתה בהגמרא כגון דארווח בה ארויחי לר״ה כי כן ציין רש״י ל׳ הגמ׳ וכן הביא (בח״ש) ל׳ רש״י וא״כ היתה גירסת הטור ודאי יפה פי׳ רבינו כן דל׳ בה ע״כ אהרחבת הבור קאי וא״כ מוכח פירושו כדפירשו רבינו ועוד מוכרח כן מפירש״י דאותו שמעתא והוא כי שם בתחלת הסוגיא אהא דאמר רבה בבור בר״ה כ״ע ל״פ דמיחייב כו׳ לא נחלקו אלא בבור ברשותו דבר פטר ר״י ופירש״י וטעמא דר״י דפליג בבור ברשותו משום דקסבר כי אפקרינא לך רשותי לאו לחיובי אנא בהיזקך אפקרתי עכ״ל ש״מ דגם מתחלה ס״ד דמקשן דמיירי דאפקיר מקצת רשותו לר״ה ובה חפר תחלה היסוד ואפ״ה פליג ר״י וס״ל דפטור ואיך מסיק הגמרא סיפא דברייתא אח״כ דמיירי דארווח מרשותו לר״ה ובכה״ג גם לר״י חייב וז״א וצריכין לומר שכוונת מ״ו היא דמ״ש דארווח ארווחי לר״ה ר״ל שמתחלה הרויח לר״ה ואח״כ חפר בה ובזה לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפקרינא כדלעיל דשם איירי בדחפר תחלה ואח״כ הפקיר אבל זה דוחק דכשהפקיר תחלה אם כן הוה ר״ה גמור קודם חפירה וכדאמרינן נמי בסי׳ שצ״א ס״ו בהקצה מקום מרשותו לר״ה להניח שם פירותיו כו׳ עד חשוב כר״ה אלא ודאי מיירי בדהפקיר אח״כ וא״כ הדרא קושיא לדוכתה למה יהא חייב אלא מחוורתא דמיירי ברשות הרבים ממש וכדכתיבנא לחלק ודוק. כל זה כתבתי לשיטת מור״ש ז״ל דפי׳ למש״ר שרשאי לחפור לצורך היסוד ולהרחיבו אפילו בתוך ר״ה אבל יותר נ״ל מה שכתבתי והוכחתי בפרישה דהחופר בר״ה חייב בנזקי חפירה ואינו פטור ומותר אלא בחפירה ברשותו ופתחו עד צד ר״ה והנני להוסיף בראיות לזה מסוגיא דלשם גרסינן ת״ר החופר בור כו׳ בר״ה כ״ע לא פליגי דמיחייב כו׳ עד לא נחלקו אלא בבור ברשותו (פי׳ והפקיר רשותו שסביב הבור) ר״ע אומר חייב דכתיב בעל הבור ישלם דאית ליה בעלים ור״י ס״ל דבעל הבור היינו בעל התקלה ובר״ה דוקא קאמר כו׳ עד מיתיבי החופר בור בר״ה ופתחו לרה״י פטור אע״פ שאסור לעשות כן שאין עושין חלל תחת ר״ה החופר בורות שיחין ומערות ברה״י ופתחו לר״ה חייב והחופר בור ברה״י הסמוכה לר״ה כגון אלו החופרין לאושין (פירש רש״י ליסוד חומת ביתו) פטור כו׳ טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב ומקשה מזה שם רישא אסיפא דברישא קתני דבפתחו לרה״י פטור (וקס״ד דמיירי אפי׳ הפקיר רשותו פטור דאל״כ פשיטא כיון דלא פתחו כ״א ברה״י) והיינו כר״י דס״ל דכל שאין התקלה בר״ה ממש אע״ג דהפקיר רשותו ולא בורו פטור ובסיפא קתני דבחופר ברה״י ופתחו סמוך לר״ה לאושין פטור הא לאו לאושין חייב אע״ג דהבור הוא ברשותו וגם סמוך לו הוא שלו אלא דסמוך לר״ה בתוך ד״ט דחקי שם רבים וחייב עלה והיינו כר״ע הנ״ל דמחייב בבור ברשותו ומפקירו שהוא הפקר מעצמו סביב לו ומסיק שם וקאמר ס״ל כר״י וסיפא דקאמר דחופר לאושין פטור דמשמע הא לאו לאושין חייב מיירי דארווח ארווחי לר״ה ופירש״י ז״ל דארווח בה ארווחי לר״ה דהו״ל חופר בר״ה והילכך אי לאו לאושין חייב עכ״ל הסוגיא בקיצור הצריך לעניינינו עם פי׳ רש״י והנה מוכח מזה דמ״ש דארווח לר״ה אינו ר״ל ר״ה ממש דהא בברייתא דפליגי בה ר״ע ור״י הנ״ל מוכח דאף ר״י מחייב אם חפר ברשותו ופתחו בצד ר״ה ממש ופירש״י שם הטעם דהו״ל כאילו [חפרו] בר״ה כיון שהוא פתוחה לו ואם כן קשה למה לו להתרצן לומר דארווח בר״ה אלא מחוורתא כמ״ש דאין כוונת התרצן במ״ש דארווח לר״ה בתוך ר״ה ממש אלא בצד ר״ה אלא שהמקשן ס״ד שסמיכתה לר״ה דקאמר ר״ל שהיה עומד ברשותו בתוך ד״ט סמוך לר״ה והיינו כר״ע והתרצן השיב לו דסמיכתה לר״ה ר״ל סמוך ממש ועומד בצדו ובו ר״י מודה וכנ״ל וא״ת למה האריכה הברייתא הנ״ל בלשונה וכתבה בג׳ בבות הו״ל לכללן בב׳ בבות ולכתוב החופר בורות שיחין ומערות ברה״י ופתחו לר״ה חייב ואם חפר לאושין פעור י״ל דהאי קושיא לאו קושיא לדידי לחוד דגם לפי סברת המקשן ק׳ דהו״ל לכללן יחד דדוחק לומר דהמקשן ס״ד דנקט החופר לאושין לבבא בפני עצמה משום הדיוק ללמדנו דבלא אושין אפי׳ סמוך לר״ה ואינו בצד ר״ה חייב אלא צ״ל דדרך החופרין בורות שיחין ומערות שנהנים בו רבי׳ רגילין לפתחן בר״ה ממש כדי שיהנו בו רבי׳ וקמ״ל דאפ״ה חייב משא״כ בחופר בור לצורך היסוד שלו דאין מדרך בני אדם לחפור בתוך ר״ה ממש ומש״ה קתני לה לבבא בפני עצמה וללמד דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב ונראה דמש״ה קתני הברייתא כגון אלו החופרין לאושין פטור ולא קיצר וקתני והחופר ברה״י ופתחו לר״ה לאושין פטור כדי ללמדנו דדוקא בחופר כמו שרגילין לחפור ליסודות דהיינו סמוכה לר״ה ולא בר״ה ממש הוא דפטור הא בר״ה ממש אפי׳ לאושין נמי חייב ודוק כי זה נ״ל ברור:
(ה) הבונה סמוך לר״ה רשאי לחפור כו׳ ואפי׳ להרחיבו כו׳ ברייתא שם ד׳ נ״א ע״א החופר בור ברה״י כגון אלו החופרין לאושין (פי׳ ליסוד פטור ואוקי לה בגמ׳ דאפי׳ ארווח ארווחי לר״ה פטור ופירש״י דארווח בה ארווחי לר״ה דהו״ל חופר בור בר״ה ונראה פשוט דהאי בענין שחופרין בר״ה שכ״ר לא בר״ה ממש קאמר אלא ר״ל שפתוחה לר״ה וקמ״ל הברייתא והגמ׳ דאע״ג דשאר בני אדם אסור להן לחפור אפי׳ סמוך לר״ה בתוך ד״ט זה שחופר לצורך היסוד מותר לחפור ולפתוח אפי׳ עד גבול ר״ה ממש כיון שהיום או מחר יסתום הכרייה בהיסוד ובשלו הוא חופר אבל אם חפר בתוך ר״ה ממש ודאי שלא ברשות וחייב על נזקיו ועד״ר מ״ש עוד מזה:
(ה) {ה} הבונה סמוך לר״ה וכו׳. שם (דף נ׳) ת״ר החופר בור ברה״י הסמוכה לר״ה כגון אלו החופרים לאושין פטור פי׳ לאושין יסוד לחומת ביתו ע״פ כל רוחב הבית אצל ר״ה ואסיקנא הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לר״ה ופי׳ רבינו דהכי פירושו דהרחיב החפירה בענין שחופר בר״ה והילכך בלאו לאושין חייב לכ״ע דאפילו רבי ישמעאל דסובר בחופר בור ברשותו פטור הכא חייב אבל לאושין דעושה ברשותו פטור אפי׳ הרחיב החפירה ואין ספק דכך היתה גירסתו בפי׳ רש״י דארווח בה ארווחי לר״ה דהו״ל חופר בור בר״ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ״ל בספרי הדפוס אכן בספרים ישנים כתוב בפי׳ רש״י וז״ל דארווח בה ארווחי לר״ה כגון מקצה מקום מרשותו לר״ה דהו״ל חופר בור בר״ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ״ל והאי כגון מקצה מקום מרשותו לר״ה נדפס בטעות אחר זה בד״ה ברה״י הסמוכה לר״ה כגון מקצה מקום מרשותו לר״ה דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור עכ״ל ושיבוש הוא דבסמוך לר״ה חייב אפילו אינו מקצה מקום מרשותו כלל אלא משום דהוי כחופר בור ברשותו והפקור רשותו אלא בע״כ טעות הוא והשורות מהופכות דהאי כגון מקצה וכו׳ מקומות הוא בדבור הקודם המתחיל דארווח ארווחי וכו׳ ולפי זה דוקא בבונה לתוך שלו והקצה מקום מרשותו לר״ה ובאותה כניסה חפר התם הוא דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב דכיון דלצורך ביתו הקצה מקום זה עד שיתקן היסוד פטור אבל במרחיב החפירה בענין שחופר בר״ה אע״פ שעושה כן לצורך היסוד חייב דאין לו רשות לאדם לחפור בר״ה אפי׳ לצורך היסוד ואם חפר והזיק חייב דלא כמו שפסק רבינו וכ״כ מהרש״ל בפרק הפרה סימן כ״א והביא ראיה מדתניא בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא קי״ח) כל אותן המקלקלים בר״ה אפילו עשו ברשות ב״ד אם הזיקו חייבים והכי הלכתא וקושיא זו נדפסת בגליון ספרי רבינו בדפוס קרימונא שנת שי״ח והכי ודאי עיקר דאסור להרחיב חפירת היסוד בר״ה והכי נקטינן דלא כרבינו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שִׁיחַ אוֹ מְעָרָה אוֹ חָרִיץ. וְלָמָּה נֶאֱמַר: בּוֹר, שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, דְּהַיְנוּ עֹמֶק י׳ טְפָחִים; אֲבָל אִם הָיָה פָּחוֹת מִי׳ טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וּמֵת, פָּטוּר. וְאִם הִזִּיק, בַּעַל הַתַּקָּלָה חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יז) פ) ל׳ הרמב״ם שם דף י׳ משנה שם ע״ב
(יח) צ) כ׳ ה״ה פי׳ בחפירה כל שהוא שאין שיעור נזקין ובתוספתא מחלוקת ופסק כת״ק דאמר כל שהוא וכסתם משנה שם שלא נתנה בו שיעור
(טו) בור או שיח כו׳ – במתני׳ קתני ג״כ ונעיצין ול״מ בכולן קאמר ל״מ בור דהוא קטן ועגול ובהפשיטא דחייב דיש בה הבל אלא אפילו שיח שהוא ארוך ואפי׳ מערה שהיא מרובעת ואפילו חריצין שאין מקורין ואפי׳ נעיצין שהן רויחי מעילאי טפי מתתאי דלית בה הבל אלא דבר מועט קמ״ל דאפ״ה חייב ושם במשנה סיים וקתני ז״ל אף כל הדומה לבור ומפרשו שמואל דבא לרבות בהאי כל כגון שעשה תל גבוה י׳ טפחים וכתבתי בפרי׳ דאליבי׳ (דאלו לרב מיושב בע״א וכתבתי בדרישה ע״ש) ה״ק המשנה ל״מ הני דאית בהו הבלא וחבטה אלא אפי׳ דבר דלית בהו הבל כלל כגון עשה תל ונכשל בה או נפל מעליו ג״כ חייב:
(טז) ולמה נאמר בור – פי׳ למה כתבה התורה כי יכרה איש בור לחייב עליו כיון דאפי׳ אהני ג״כ חייב ומשני דנקט בור דהוא ידוע בשיעור עמיקתו וכאלו אמר דנקט בור לרבותא לענין פטור דאפי׳ בור אם אינו עמוק י״ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור דה״ל מיתה אונס דאין דרך הבהמה למות בנפיל׳ בפחות מי״ט ק״ו לשיח ומערה כשאינן גבוהין י״ט:
{ו} אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוין לחיוב ובלבד שיהא בו כדי להמית דהיינו י׳ טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו י׳ אינו חייב על המיתה אפילו שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י׳ טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ״ה כתב בזה שחייב וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה אבל אם הוזק בבור פחות מי׳ חייב:
(ו) {ו} אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוים לחיוב ובלבד שיהא בהם כדי להמית דהיינו עשרה טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו עשרה אינו חייב על המיתה משנה שם:
ומה שכתב אפי׳ שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה עשרה טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור שם (נ:) ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן אלמא קסבר רב נחמן יש חבטה פחות מעשרה ופירש רש״י לאריתא דדלאי. עומקה אמה איתיביה רבא לרב נחמן היו פחותין מי׳ טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ״ט לאו משום דלית ביה חבטה לא משום דלית ביה הבלא א״ה הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכו׳ אלא היינו טעמא דרב נחמן סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי קא מיחבט מעשרה הוא דקא מיחבט אלא מתניתין דקתני מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני׳ דאיגנדר לבור ופרש״י שוכב היה ונתגלגל ונפל וכתב הרא״ש וז״ל כתב רב אלפס דהלכתא כרב דתני רב חנניה לסיועיה ואיכא מ״ד הלכה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ורב נחמן דמוקי מתניתין באיגנדר איגנדורי סבר כשמואל ורבה ורב יוסף מתרצי ברייתא אליבא דרב הילכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא ורב אלפס הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני ליה רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה ולא הביא מסקנא דהא דמותיב תלמודא ממעקה והוצרך לחזור בו ולומר דאין חבט בפחות מעשרה זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב ומיהו תימה הוא שלא הביא המסקנא והראב״ד ז״ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ולא נראין לי דבריו עד כאן לשונו וגם הרשב״א כתב אהא דאמרינן אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מי׳ והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימה מן הרב אלפס שהביא בהלכות הלשון הראשון ולא האחרון עכ״ל וגם הר״ן כתב בפרק אלו טרפות כלשון הזה אע״פ שמדברי הרי״ף בפרק הפרה משמע דס״ל דיש חבט בפחות מי׳ לא משמע הכי סוגיא דשמעתא התם עכ״ל ואע״פ שבנוסחת ההלכות שבידינו כתב הלשון האחרון נראה שאינו מנוסחת ההלכות שהרי לפי לשון זה סבר רב נחמן כשמואל ומדברי הרי״ף קודם לכן נראה שדעתו לפסוק כרב הילכך נראה שאינו מדברי ההלכות אלא הגהה מבחוץ היתה והכניסוה בפנים. והשתא מ״ש רבינו ואם אין בו י׳ אינו חייב על המיתה אפי׳ שנפל בו השור מעומד וכו׳ נראה דהיינו דלא כרב נחמן כלל אלא כפשטה דמתניתין דמשמע דעומק החפירה צריך שיהא עשרה בין נפל דרך נפילה בין איגנדר איגנדורי וכן משמע דרבא דבתרא הוא לא ס״ל כוותיה דהא אותביה ואע״ג דשני ליה שינויא דחיקא הוא:
ומה שכתב בשם הרמ״ה הוא כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן:
ומה שכתב וא״א ז״ל כתב כסברא הראשונה איני יודע מנין לו שהרא״ש סובר כן שהרי הוא מסופק אם הלכה כרב או כשמואל ואת״ל דהלכה כשמואל שפיר מצי סבר כלישנא בתרא דאסיקנא לר״נ:
ומה שכתב אבל אם הוזק בבור פחות מי׳ חייב שם במשנה וז״ל הרמב״ם בפרק י״ב מהל׳ נזקי ממון אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפי׳ בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) אינו חייב כו׳ בב״ק דף נ׳ ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה ר״נ משום ריסוק איברים וקאמר ע״ז תלמודא אלמא קסבר ר״נ יש חבטה בפחות מי׳ איתיביה היה פחות מי״ט ונפל שמה שור וחמור פטור מ״ט לאו משום דלית ליה חבטה כו׳ עד אלא ה״ט דר״י משום דמכריסה לארעא כמה הוה ד״ט ואריתא דדלאי שיתא הרי עשרה אשתכח דכי מיחבט מעשרה הוא דקמיחבט אלא מתני׳ דקתני דבעינן י״ט בשיתא סגיא אמרי מתני׳ בדאיגנדר לבור פי׳ שהיתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה לבור עכ״ל וכן פסק רבינו בי״ד ר״ס נ״ח לענין טריפות דכיון דבהדי גובה רגלי הבהמה הוה עשרה חשבינן ליה לעמוק י׳ וחיישינן לריסוק איברים וטריפה וזהו טעם דהרמ״ה שכ״ר בשמו דמחייב בכזה גם כאן בדין בור ולדעתו נלע״ד דאף אם לא מת השור והחמור שנפל לשם מ״מ כיון דקי״ל שהוא טריפה חייב בעל הבור לשלם בהמתו שנטרפה ע״י וס״ל דהגמרא נקט מיתה דהיא מילתא דפסיקתא משא״כ נפלה ולא מתה מיד דלא איטרפה ודאי דהא אם עמדה והלכה כשירה גם אם חיה מעת לעת לאחר נפילתה ושחטוה ובדקוה וראו שלא נתרסקו איבריה ולא ניקבו אינה טריפה כמש״ר בי״ד ר״ס נ״ח ע״ש וא״כ צ״ע למה פסק רבינו כאן דלא מצרפינן רגלי השור לי׳ וע״ק דמסיק רבינו וכתב ז״ל וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה ולא מצאתי בדבריו שכ״כ וגם לא מצאתי מי שפליג עם ר״נ בהא ואף שלפי מסקנת הגמרא דקאמר אליביה דר״נ מתני׳ מיירי בדאיגנדר איגנדורי זה לא אתי׳ כרב דאמר דוקא משום הבל חייב בר״ה דא״כ הוה מוקי למתניתין בדלא איגנדר וה״ט דמתני׳ דבעי י״ט משום דאין הבל פחות מי׳ (וכמ״ש ג״כ הרא״ש) ותאמר דרב פליג אר״נ ז״א דזה לא נזכר בשום מקום דרב לא ס״ל הא דר״נ במידי דתולה בחבטה כגון בההוא דריסוק איברים וכגון לענין בור ברשותו דמודה בו רב דמיחייב בו משום חבטה דגם לרב נחשב מכריסה ועוד את״ל דרב פליג אדר״נ הא הרא״ש דייק שם בפ׳ הפרה דהלכה כשמואל והביא ראיה מר״נ דמוקי להמשנה בדאיגנדר וכנ״ל ומינה יש ללמוד נמי דס״ל כר״נ בגופא דעובדא דמודדין הי״ט מהכרס ונראה דכוונת רבינו בדברי הרא״ש הוא דבודאי ליכא מאן דפליג אר״נ ומש״ה פסק רבינו בו״ד כדבריו וכנ״ל ולא [הביא] שם שום דעת החולקת בזה וכמ״ש אבל ס״ל לרבינו דר״נ גופא לא אמר כ״א לענין טריפות דריסוק איברים אבל לענין חיוב דבור מודה ר״נ דבעינן דהבור יהיה י״ט עמוק והטעם דס״ל דהתורה לא חייבתו אא״כ יהיה בחפירתו כדי מיתה עכ״פ דאז בשעת חפירתו מיקרי בעל התקלה וז״א אלא כשהיא עמוקה י״ט דאז אפי׳ נפלה שם כשהיא שוכבת מתה וס״ל להרא״ש דרבא וסוגיא דגמרא דהקשו שם אר״נ מהא דתנן היה פחות מי״ט ונפל שם כו׳ היינו דוקא לפי מאי דס״ד דטעמא דר״נ הוא משום דיש חבטה בפחות מי״ט דלפי זה אין טעם לחלק בין חיוב דבעל הבור ובין ענין טריפות עד לבסוף דמסיק שם שגם ר״נ ס״ל דאין חבטה בפחות מי״ט והא דטרפה ר״נ משום דנפלה כשעמדה דאז איכא י״ט ומעתה ס״ל לחלק וכמ״ש וסברא זו אף שלא מצאתיה כתובה בהדיא מ״מ מוכחת היא מסתם משנה וברייתות וסוגיא דגמרא דלא אשתמיט חד מינייהו לכתוב דלא בעינן י״ט עכ״פ גם דוחק הוא לומר דכולם לא איירו אלא בדאיגנדר דהוא מילתא דלא שכיח ובפרט המשנה קאי אהמקרא דכתיב ביה ונפל שמה שור או חמור וסתם נפילת בהמה היא דרך הילוכה ואפ״ה סתם וכתב המשנה דבעינן שיהא הבור עמוק עשרה ומש״ה ס״ל להרא״ש ורבינו דכ״ע מודים דהמשנה והברייתא בכל ענין מצרכי עמוק י׳ והתרצן הנ״ל דקאמר דהמשנה איירי בדאיגנדר איגנדורי ה״ק דלכך הצריך המשנה שיהא עמוק עשרה עכ״פ אפילו אם נופלת דרך עמידה ויש י״ט מכריסה דכיון דכשהוא נופלת שם דרך גנדור לית בבור בכדי מיתה בפחות מי׳ מש״ה הצריכו עכ״פ י״ט ומש״ר וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה אע״ג דזה לא נזכר בדבריו ס״ל לרבינו דסתמא כפירושו דמי דמדכתב הרא״ש כמה פעמים דין בור עמוק י׳ ולא אשתמיט מלכתוב פעם אחת דלא בעינן י״ט כשהיא נופלת שם דרך עמידה וגם לא הביא הרא״ש כאן בפסקיו בהדיא עיבדא דר״נ הנ״ל דמיניה נלמד דין זה ואע״ג שאין ראיה כולי האי דהרא״ש דמסכתא זו דב״ק אינו מעתיק ל׳ הגמרא וכל פסקי הדינים כדרכו בשאר מסכתות כ״א במקום שמחדש שום דבר הוא מציין הגמרא וכתב עליו מ״מ הלא אין חידוש גדול מזה ללמדנו דהי״ט שהזכירו המשנה וברייתא וגמרא לאו בכל מקום אצטרכינהו להו מכח זה מוכח ומבורר דס״ל להרא״ש די״ט דוקא צריכא בכל מקום ומטעמא דכתיבנא ודוק כי זה נ״ל ברור. והב״י תמה על רבי׳ במ״ש וא״א הרא״ש כתב כסברא ראשונה ז״ל איני יודע מנין לו שהרא״ש סובר כן שהרי מסופק אם הלכה כרב או כשמואל ואת״ל דהלכה כשמואל שפיר מצי סבר כלישנא בתרא דאסיקנא לר״נ עכ״ל ב״י וצ״ל ובאת״ל בבי״ת וה״ק פשיטא אי הלכה כרב דמשום הבלא בעינן עשרה תו אצ״ל דר״נ ס״ל כלישנא בתרא דמדד מכריסה י׳ אבל לספיקתו דהרא״ש בזה אי הלכה כשמואל באת״ל זה דהלכה כשמואל דגם משום חבטה חייבה התורה ואי יש חבטה בפחות מי׳ לא הוי בעינן לבור עמוק י׳ ולפי זה צ״ל שר״נ מכריסה מדד כלישנא בתרא ומשום שאכתי יש לומר דאף דהלכה כשמואל דילמא ר״נ ס״ל כרב ולא משום דמודדים מכריסה מש״ה כתב הב״י מצי סבר כלישנא בתרא ר״ל מצי ואינו מוכרח ולכאורה דברי הב״י תמוהין במ״ש כלישנא בתרא משמע דיש ב׳ לשונות בדר״נ וז״א דהא בגמרא אידחי לישנא קמא דאמר טעמו משום דיש חבטה בפחות מי״ט וכבר הקשו הרשב״א והרא״ש על רי״ף שכתב ג״כ לישנא קמא לחוד דהא אידחי אותו לשון והניחו בקושיא ולעד״נ ליישב זה בדוחק ולומר דס״ל כהתוס׳ דהקשו בד״ה נעביד פחותה מי׳ ז״ל השתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר״ת דמחלק ביניהן עכ״ל נמצא דלר״ת דמחלק בין טריפות דאדם לבהמה לא הקשה הגמרא כלום ולא אידחי לישנא קמא ואף דסוגיא דהכא ודאלו טריפות דלא כרבינו תם מכל מקום גם לרבינו תם יש ראיה לדבריו והרי״ף סבירא ליה כוותיה אבל קשה דהא גם אי סבר הלכה כרב מצי סבר דינא דר״נ וכדכתיבנא גם לסברת הב״י דס״ל דרבינו דכתב דהרא״ש כתב כסברא הראשונה דאין מודדין מכריסה הוא משום דהלכה כרב הו״ל להקשות דברי הרא״ש דידיה אדידיה דכאן משמע מדברי רבינו דהרא״ש לא ס״ל כשמואל ולקמן בסימן זה סט״ז כתב הב״י הוכחה אדברי רבינו דהרא״ש פסק כשמואל ועוד הוה ליה להב״י להקשות דברי רבינו אהדדי ממ״ש כאן למ״ש בי״ד ר״ס נ״ח ויש לומר דס״ל להב״י דאף דכתב הרא״ש דהלכה כשמואל דגם משום חבטה אפילו היכא דליכא הבלא חייבה התורה וגם מדסתם הרא״ש וכתב המשנה וגמרא כצורתו משמע דגוף הבור בעי עמוק י׳ טפחים ולא מודדין מכריסה וגם שמואל דקאי אהמשנה מסתמא בעי שיהא הבור י״ט מ״מ י״ל דר״נ פליג אהא דשמואל ור״ל דמודדין מכריסה ואינו מבורר בהא אי הלכה כר״נ אי כשמואל מש״ה בי״ד לענין איסור דטריפה כ״ר הדין לחומרא כר״נ וכאן לענין הוצאת ממון פסק כהרא״ש דסתם דבריו ומשמע דאין מודדין מכריסה אבל בעיני יותר נכון כמ״ש לעיל דס״ל לרבינו דגם ר״נ מודה דלא חייבה התורה לענין בור כ״א כשהוא בעל התקלה עכ״פ וכדכתיבנא ודוק:
(ו) אחד החופר בור כו׳ ל׳ המשנה דף נ׳ ומפרש שם בגמ׳ דהנהו כולהו לא זא״ז קתני ע״ש ולשמואל דחייב בה משום חבטה אתו ג״כ הצריכתות בענין זה ומשום דמסיק המשנה שם וקתני ע״ז ז״ל א״כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים ומפרש שם בגמרא דלשמואל האי אף כל כו׳ לאתויי גובה דחייב משום חבטה א״כ המשנה ה״ק ל״מ בור דפשיטא דחייב דהא אית בה הבל טובא אלא אפי׳ שיח כו׳ ואפי׳ מערה כו׳ עד ואפי׳ גובה דלית בה הבלא כלל אפ״ה חייב משום חבטה ולרב הוצרך הגמרא לדחוק שם דהאי אף כל כו׳ דקתני לאו לרבויי אתא אלא דהמשנה קתני בור ושיח כו׳ לדיוקא והדר קתני דכולהו נלמדו מדכתיב בור והן דומין לה כשיש בהן עשרה כדי להמית בהבלייהו:
ומ״ש ובלבד שיש בו כדי להמית דהיינו י״ט שם במשנה:
אינו חייב על המיתה פי׳ אבל על הנזק חייב אפי׳ בפחות מי׳ כמ״ש בסמוך:
אפי׳ כשנפל כו׳ עבד״ר:
וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה עבד״ר:
אבל אם הוזק בבור פחות כו׳ לפי שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס כן הוא ל׳ הרמב״ם בפי״ב מהנ״מ:
(ו) {ו} אחד החופר בור שיח ומערה וכו׳. משנה שם (דף נ׳):
ומ״ש אפילו שנפל בוהשור מעומד. שם בלישנא קמא קאמרי׳ דרבא לית ליה דרב נחמן ואין חייב אפילו נפל השור מעומד והרמ״ה פסק כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן דבנפל בו מעומד חייב:
ומ״ש וא״א ז״ל כתב כסברא הראשונה. כתב ב״י איני יודע מנין לו וכו׳ ומהרש״ל כתב וז״ל ואפשר שקבלה היתה בידו מפיו אי נמי דייק מלישנא שכתב הרא״ש וז״ל אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו׳ ושמואל אמר להבלו וכ״ש לחבטו ואיכא בינייהו דעביד תל גבוה בר״ה וכו׳ והרא״ש הוסיף בלישניה וכתב תל גבוה י׳ וכו׳ ומשמע דפחות מי׳ פטור אפילו נפל כדרכו וה״ט דס״ל המשנה כפשוטו בלא איגנדור וכו׳ עכ״ל וע״ל סי״ח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יא) הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר ט׳ טְפָחִים, וּמֵהֶם טֶפַח אֶחָד מַיִם, חַיָּב, שֶׁהַטֶּפַח שֶׁל מַיִם חָשׁוּב כְּעֹמֶק ב׳ טְפָחִים בַּיַּבָּשָׁה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יט) ק) ל׳ הרמב״ם שם בפ׳ י״ב די״א מימרא דרבה ב״ב חנה וכו׳ שם פ״ה דף נ״א ע״ב וכת׳ ה׳ המגיד שם נראה שהי׳ גירסתו בור ט ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כטפחים ביבשה דמי אבעי׳ להו בור ח׳ ומהם ב׳ טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דלא עמוק לית להו הבלא או דלמא כיון דנפישא מיא אית ביה הבלא ואם תמצא לומר דנפישא מיא אית ביה הבלא בור ז׳ ומהם ג״ט מים מהו וכו׳ תיקו והב״י והב״ח כתבו שהטור נמשך אחר דברי הרמב״ם ואינו כן בדין זה בנוסח הטור שלפנינו ואכמ״ל
(יז) שהטפח של מים חשוב כו׳ – פי׳ נחשב לענין הבל שיש הבל במים יותר מבאויר:
{ז} היה עמוק ט׳ טפחים וטפח מהן מים חשוב כעומק י׳ וחייב על המיתה.
(ז) {ז} היה עמוק תשעה וטפח מהן מים חשוב כעומק עשרה וכו׳ עד ואין מחייבין דברי רבינו כדברי הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נזקי ממון וכתב ה״ה שכך היה גורס בפרק הפרה שם אמר רבא בור ט׳ ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כשני טפחים דיבשה דמי איבעיא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים מהו הא ודאי קריבנא לגבי ארעא או דילמא נפיש הבלא תיקו ובספרינו מוחלפת השיטה דפשיטא להו בור ח׳ ומהם טפחיים מים דחייב ומיבעיא להו בור ט׳ וטפח מים ובור ז׳ וג׳ טפחים מים עכ״ל ואע״פ שהרא״ש גורס כגי׳ ספרינו נמשך רבינו אחר דברי הרמב״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) וב׳ טפחים מהם מים כו׳ שב׳ טפחים של מים חשובים כד״ט עומק של יבשה:
אבל אם היה עמוק ט׳ כו׳ מיבעי׳ מי אמרי התם טעמא כיון דב׳ טפחים מים נפיש הבלא משא״כ באחד א״ד אדרבה כיון דעמוק טפי אית ביה הבלא ובעמוק ז׳ וג״ט מהם מים נפיש הבלא אבל הבור אינו עמוק כן הוא ל׳ הגמרא ובאשר״י וכן הוא גירס׳ ספרי הטור המדוקדקים ובדפוס ב״י נדפס כאן פשיטות בעמוק ט׳ וטפח מים ומיבעיא בעמוק ח׳ ובט׳ מים או עמוק ז׳ וג״ט מים וכן הוא גירס׳ הרמב״ם וכתב המ״מ שם שכן היה גירסתו בגמרא וב״י כתב ע״פ גירסת ספרי הטור שבידו דשביק רבי׳ גירסת הרא״ש ותפס ל׳ הרמב״ם עכ״ל והוא דוחק ע״כ נראה שגירסת הספרים הנ״ל עיקר:
(ז) {ז} היה עמוק ט׳ טפחים וטפח מים וכו׳. כ״כ הרמב״ם פי״ב מנזקי ממון ובגירסת ספרים שבידינו מוחלפת השיטה וכך הוא באשיר״י ואעפ״כ נמשך רבינו אחר דברי הרמב״ם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יב) הָיָה עָמֹק שְׁמֹנָה, וּמֵהֶם שְׁנֵי טְפָחִים מַיִם, אוֹ שֶׁהָיָה עָמְקוֹ ז׳ טְפָחִים וּמֵהֶם ג׳ טְפָחִים מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וָמֵת, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם, וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שפ״ח סָעִיף א׳ וְז׳ דְּיֵשׁ חוֹלְקִין.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כ) ר) שם ושם ומבואר במ״ש ולדידי צ״ע שלא פסק הבעיא הראשונה לחיוב כדרכו לפסוק בכל את״ל שנפשטא הבעיא
(יח) ומהם שני טפחים מים כו׳ – איבעיא הוא בגמרא דלא איפשטא אי גם בכה״ג יחשב כל טפח מים לשני טפחים אויר ומ״ה אם אינן אלא ז׳ עם המים דהיינו ג׳ טפחים עמקות המים וע״ג המים עוד ד׳ טפחים אויר אי ג״כ הוה לענין הבל כעומק עשרה טפחים דג״ט של מים יחשבו כששה של אויר והרי עשרה טפחים ביחד או לא ובכזה אמרי׳ המע״ה ועפ״ר שם כתבתי שיש גירסאות בזה ושהטור כתב הגירסא שבעומק ח׳ ומהן ב״ט של מים פשיטא להגמ׳ דנחשב כשתים שהן ארבע וחייב והאיבעיא היא דוקא בבור של ז׳ ומהן ג״ט של מים או בשל ט׳ ומהן טפח א׳ של מים (דקמבעיא ליה אי נחשב טפח א׳ של מים להבל) ע״ש:
(יט) די״ח – פי׳ חולקין וס״ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא:
(ט) חולקין – וסבירא ליה דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וע״ש. סמ״ע:
(יט) היה כו׳ – כגי׳ בור שמנה כו׳ בור שבעה כו׳ מהו:
אבל אם היה עמוק ח׳ וב׳ טפחים מהן מים או עמוק ז׳ וג׳ טפחים מהן מים איבעיא לן אי חשוב כעומק י׳ ולא איפשיטא ואין מחייבין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) חָפַר אֶחָד שְׁמֹנָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְחָפַר עוֹד טֶפַח, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּנְזָקִין, כָּל אֶחָד לְפִי מַה שֶּׁחָפַר.
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כא) ש) ל׳ הטור שם וכ״כ הרא״ש שם וכ״ה התו׳ שם ע״א וכ״כ ה״ה שם דין י״ב לדעת הרמב״ם שהרי הי׳ במעשה הראשון שיעור (לנזקין) ושכ״כ המפרשים ז״ל
(כ) שניהן חייבין בניזקין – דקדק וכתב בניזקין לאפוקי נפלה שם בהמה ומתה דפטור כל שאינו עמוק עשרה וכנ״ל:
(כ) חפר א׳ כו׳ – תוס׳ שם ד״ה האחרון כו׳:
{ח} חפר אחד ח׳ ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבין בנזקין כל אחד לפי מה שחפר.
(ח) {ח} חפר אחד ח׳ ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבים בנזקין כן כתב הרא״ש בפרק הפרה וכן כתב ה״ה בפי״ב מהל׳ נזקי ממון בשם המפרשים:
ומה שכתב רבינו כל אחד לפי מה שחפר הוא מסברא:
ומה שכתב וכן אם חפר י׳ ובא אחר והשלימו לכ׳ ובא אחר והשלימו לל׳ שלשתן חייבים בין למיתה בין לנזקין ברייתא בפרק הפרה שם וכלישנא קמא דרב זביד דאוקמה כרבנן וכן פי׳ הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב אבל אם חפר אחד ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו וכו׳ אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין בפרק הפרה (שם) תניא החופר בור ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזקין וידוע דהלכה כת״ק וכתב ה״ה בפ׳ י״ב מהל׳ נזקי ממון דטעמא דת״ק מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזיקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל ואינו דומה לחופר בור ח׳ ובא אחר והשלימו לט׳ ששניהם חייבין לפי ששם עדיין במדת נזקין עומד:
ומה שכתב רבינו או שנתן אבנים על שפתו וכו׳ שם אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לי׳ באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה אבל למעלה דלאו הבלא דידיה קא קטיל ליה אימא לא קמ״ל:
ומה שכתב ואם סתם אח״כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר וכו׳ שם בפרק הפרה בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעביד שקליה או דילמא נסתלק מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה תיקו:
ומה שכתב רבינו אם כבר נסתלק מעשה ראשון מבואר דהיינו לומר המעשה הראשון שעשה כבר סילקו ונפטר או לא אמרינן הכי ולא איפשיטא:
ומה שכתב ולדברי האומר דמהניא תפיסה לספיקא דדינא וכו׳ נתבאר בסימן ש״צ:
חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני וכו׳ וכ׳ א״א דקיי״ל כלישנא בתרא שם:
ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפי״ב מהלכות נזקי ממון ודבריו מבוארים דמיירי כשלא הרחיבו בהיקף וה״ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפי׳ מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון הבור לא היה נופל שם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה האחרון חייב:
ומה שכתב ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו׳ גם ה״ה תמה עליו ולי נראה שהוא ז״ל סובר דא״א לומר דפליגי לישני אהדדי דא״כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי׳ נפל מהצד שהרחיב הא אם לא הרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפיל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטה הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס׳ בקושיית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש ז״ל דהני לישני כל חד סמך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) והרמב״ם כתב אי מחמת כו׳ ותימה הוא היאך פסק כתרי לישני עיין בב״י מה שתי׳ והנה דבריו דחוקים במ״ש ששני הלשונות סמך א׳ על חבירו דא״כ לא הול״ל איכא דאמרי ואין זה מדרך התלמוד אלא נ״ל ליישב דברי הרמב״ם דנראה לו מוכח מכח הקושיא שהקשו תו׳ אלישנא קמא והביאו הב״י דלישנא קמא נקט בלשונו החילוק בין אם מת מהבלא או מחבטה ומיירי בנפל מצד שלא הרחיב וחילוק השני הוה פשוט לאותו ל׳ ולא רצה לאמרו מחמת פשיטותא דאם נפל מאותו צד שהרחיב דנעשה אותו שותף בתקלה אפילו מת מחמת הבלא וכמ״ש התו׳ הואיל ופשע לענין אם מת מחבטה דקירב היזקה חייב גם כן אהבלא וממילא נתפרש גם כן בענין זה גם הל׳ השני דאמרו חילוק א׳ דהיינו החילוק בין איזה צד שנפל ומיירי באם מת מחמת הבלא וחילוק השני לא רצה לאמרו מחמת פשיטותא דאם מת מחמת חבטה דחייב בכל ענין וכן הוא כוונת הרמב״ם במ״ש תחלה אי מחמת הבלא האחרון פטור כו׳ בשני חלוקות אלו מיירי בנפל מהצד השני שלא הרחיב שם ומ״ש אח״כ וכן אם נפל מאותו צד כו׳ בשני אותן חילוקים מיירי במת מחמת הבלא ונקט בל׳ שני הלשונות דבגמרא וס״ל דל״פ אהדדי וכמ״ש וק״ל. וכדי שלא תדחה פי׳ זה לומר דא״כ הוא לא הו״ל לגמרא לסתום אלא לפרש אוסיף ליתן טעם לשבח ולומר שקצרו מפני שקאי אסוגיא שכתב שם לפני זה והוא מ״ש שם בעי מיניה רב שיזבי מרבה הרחיב מהו א״ל הרי מיעט הבלא א״ל אדרבה הרי קירב היזקא אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא מתה כו׳ וכנ״ל והנה נ״ל פשוט דרבה דהשיב לו הרי מיעט הבלא כוונתו דאף שמת מחמת חבטה מ״מ הוא פטור דמה עשה דהא כבר היה בהבור כדי להמית בין בהבלא בין בחבטה וזה לא הוסיף בהיזק אלא מיעט בהיזק שלא ימות מחמת הבלא כ״כ במהרה כבתחלה וא״ל רב שיזבי אדרבה הסברא נותנת שאפי׳ אם ימות מחמת הבל יהיה נקרא שותף בהתקלה כיון שהועילו מעשיו באם יזדמן ליפול שום דבר באותו מקום צר שהרחיב אזי יפול משם מה שלא היה כן אילו לא הרחיב וכיון דאיכא סברא לחיוב עכ״פ ואיכא לפטרו עכ״פ ע״ז קאי הלשונות לישנא קמא אמר בשם רב אשי שחילק ואמר ניחזי אנן שאם מת מחמת הבלא פטור ור״ל אם נפל שם מצד שלא הרחיב ולאפוקי ממאי דס״ד דרב שיזבי לחייבו עכ״פ ולישנא בתרא שאמר בשם ר״א שאמר ניחזי אנן שאם נפל מצד זה שהרחיב חייב עכ״פ ולאפוקי מדעת רבה שאמר ועלתה על דעתו לפטרו עכ״פ ודוק כי יש טעם נכון לזה לדברי הרמב״ם ע״פ הסוגיא ויתיישב יפה ל׳ א״ד ואפשר דלזה נתכוין ג״כ המ״מ דכתב בסוף דבריו ז״ל דצ״ל דס״ד להרמב״ם דל״פ הלשונות לדינא ע״ש שמסיק וצ״ע ע״ש:
(ח) חפר אחד ח׳ כו׳ והטעם בשני הדינים משום דכל המוסיף נעשה שותף עם הראשון בגרם זה שגרם וקירב המיתה או ההיזק יותר דדילמא אם לא היתה עמוקה אלא י׳ לא הוה שור זה מת אלא אם א׳ חפר ט׳ ובא אחד והשלימו לי׳ אז הוא לבד חייב כיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה מתוך כך חייב המוסיף בכל כ״כ שם בתו׳ ומ״מ פי״ב מהנ״מ וכן מוכח שם בסוגיא ע״ש:
מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה הראשון פי׳ הראשון שחפר ט׳ נסתלק מעשהו דאותה חפירה לגמרי דהרי כבר נפטר בשעה שהשני השלימו לי׳ ואף שחזר לסתום אותו טפח הואיל ואיפטר הראשון איפטר או לא כן נראה לפרש והו״ל דומה למש״ר בס״ב שכבר נסתלק מעשה הראשון והב״י לא פי׳ כן ע״ש:
ולדברי האומר דמהניא תפיסה ע׳ מ״ש בכללים:
אי בהבל מיית פי׳ כגון שנפל שם דרך פיו לאפוקי דרך גבו וכמ״ש בסמוך:
והרמב״ם כתב אי מחמת כו׳ כ״כ שם בפי״ב מהנ״מ וכתב עליו המ״מ ז״ל וביאור דבריו ז״ל כך כשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבה ונפל השור מאותו הצד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו ואפי׳ מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואצ״ל אם מת מחמת חבטה נפל השור בצד הא׳ שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב זהו כוונתו ז״ל והוא תימה איך עירב הלשונות כו׳ עכ״ל ובודאי כדבריו כן הוא דמוכח מדברי הרמב״ם מיניה וביה דבבא קמייתא דמחייב כשמת מחבטה איירי בשנפל מצד שלא הרחיב דאי מצד שהרחיב חייב אפילו מת מחמת הבלא וכמו שכתב שם ברמב״ם בהדיא (וכ״כ שם בדפוס גדול וקטן ורבינו קיצר בהעתקת לשון הרמב״ם) ומה שסיים הרמב״ם בבבא קמייתא בטעם חיוב מחמת חבטה שהרי הוא הקריב היזק בור זה רצה לומר כיון שפשע בבור זה והקריב צד היזק באם יזדמן דבר באותו צד משום הכי יקרא גם כן בעל התקלה להתחייב אף אם נפל מצד השני ול׳ הגמרא נקט וכמ״ש בדרישה ע״ש:
ומש״ר ותימה הוא כו׳ עבד״ר:
(ח) {ח} חפר אחד ח׳ ובא חבירו וחפר בו טפח שניהם חייבים. כ״כ הרא״ש בפרק הפרה ורבינו מפרש דבריו כל אחד לפי מה שחפר:
ומ״ש וכן אם חפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו׳ כ״כ לשם הרא״ש דתרווייהו מחייבי בין מיתה בין נזקין דלא איירי רבנן דאחרון חייב אלא כשחידש האחרון מיתה דהראשון חפר ח׳ ובא אחר והשלימה לעשרה וה״א בפרק הפרה (בבא קמא נ״א) וברייתא תניא להדיא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ׳ ובא אחר והשלימה לל׳ כולם חייבים ומשמע דדוקא בכה״ג דכל אחד חפר שיעור בו שיש בו ג״כ שעור מיתה אבל חפר א׳ עשרה והשני י״א או אפילו י״ט האחרון פטור לגמרי וכן פסק מהרש״ל בסימן כ״ז בפרק הפרה ע״ש:
ולדברי האומר דמהניא תפיסה וכו׳ ע״ל בסי׳ ש״צ ס״א וב׳:
חפר א׳ בו ובא חבירו והרחיבו וכו׳ ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו׳. אין כאן תימה דהדבר פשוט דס״ל להרמב״ם דלישני לא פליגי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולישנא קמא מודה דאע״ג דמיעט הבלא אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא שאם לא הרחיב לא היה נופל הילכך אפילו מת בהבלא חייב ולא קאמר בלישנא קמא דאם מחמת הבלא מת פטור ואם מחמת חבטא מיית חייב אלא בדנפל מאידך גיסא ולישנא בתרא דקאמר אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא ופטור אינו אלא במת מחמת הבלא אבל במת מחמת חבטה אפי׳ נפל מאידך גיסא חייב וכיוצא בזה כתב ב״י ע״ש:
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יד) הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְכ׳, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְל׳, כֻּלָּם חַיָּבִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כב) ת) שם ושם ברמב״ם ברייתא שם וכ׳ ה״ה וכאוקימת׳ קמיית׳ דרב זביד דטפי עדיף לאוקמי׳ כהלכתא
(כא) כולם חייבים – פי׳ אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורבים בו.
(י) כולם – פירוש אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורב בו. שם:
(כא) החופר כו׳ – עבה״ג וכן הסוגיא שם כוותי׳ בבעיא דרב שיזבי וללישנא בתרא היא דלא כהלכתא:
וכן אם חפר י׳ ובא אחר והשלימו לכ׳ ובא אחר והשלימו לל׳ שלשתן חייבין בין למיתה בין לנזקין.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) חָפַר הָרִאשׁוֹן פָּחוֹת מִי׳, אֲפִלּוּ טֶפַח, וּבָא אַחֲרוֹן וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, בֵּין שֶׁחָפַר בּוֹ טֶפַח אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ בִּנְיָן עַל שְׂפָתוֹ, זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב {אֲפִלּוּ בִּנְזִיקִין (טוּר ס״ח).} סָתַם טֶפַח שֶׁהוֹסִיף, אוֹ שֶׁסָתַר טֶפַח שֶׁבָּנָה, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם כְּבָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן אוֹ אִם עֲדַיִן לֹא נִסְתַּלֵּק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כג) א) שם דין י״ג ברייתא שם וכרבנן
(כד) ב) וכן כ׳ ה״ה שם בפי׳ דברי הרמב״ם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל
(כה) ג) בעיא דרבה שם ע״ב ולא איפשט׳
(כב) האחרון חייב אפילו בניזקין – דכיון דבור זה נקרא ע״ש האחרון לחוד לענין תשלומין כשנפל שם ומת נקרא ג״כ בורו לחוד לענין ניזקין:
(כג) הרי זה ספק כו׳ – איבעיא דלא איפשיטא הוא שם בגמרא אם מחויב תו האחרון בתשלומי ניזקין שיזיק בהבור שאינו עמוק עשרה מי אמרינן כיון דבשע׳ שהוסיף טפח היה הוא בעל הבור לחוד לחייב עליה וכמ״ש מאותה שעה נסתלק מעשה הראשון גם לענין זה דאף שלאחר שחזר והסיר התוספות נקרא הבור על שמו או נימא דחזר הדבר לקדמותו מיד שהסיר מה שהוסיף וחייב הראשון ולא השני וכיון דלא איפשטא דינא הוי דהמע״ה להמחבר ולהחולקין לא מהני ת״ה וכמ״ש בס״ב.
אבל אם אחד חפר ט׳ ובא אחר והשלימו לי׳ בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו עד שחזר להיות עמוק י׳ אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין ואם סתם אח״כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר או לא ולא אפשיטא לן ושניהן פטורין מספק ולדברי האומר דמהניא תפישה לספיקא דדינא מאיזה מהן שתפש לא מפקינן מיניה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טז) חָפַר הָרִאשׁוֹן בּוֹר עָמֹק, וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִרְחִיבוֹ, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וָמֵת, אִם מֵחֲמַת הַבְלוֹ מֵת, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מִעֵט הַבְלוֹ; וְאִם מֵחֲמַת חֲבָטוֹ מֵת, הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה. וְכֵן אִם נָפַל הַשּׁוֹר מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהִרְחִיב הָאַחֲרוֹן, חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מִן הַהֶבֶל. וְאִם מֵהַצַּד שֶׁחָפַר הָרִאשׁוֹן נָפַל, הָרִאשׁוֹן חַיָּב, שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִעֵט הַבְלוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין מֵת בְּהַבְלָא אוֹ בַחֲבָטָהּ, רַק, אִם נָפַל מִצַּד שֶׁהִרְחִיב חַיָּב בְּכָל עִנְיָן, וְאִם נָפַל מִצַּד הַשֵּׁנִי, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר בְּכָל עִנְיָן (טוּר ס״ח בְּשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כו) ד) שם די״ג וכתב ה״ה בעיא שם והרכיב רבי׳ ב׳ הלשונות (דרב אשי) האמורין שם (דף נא ע״א) וביאר דבריו בשחפר הוא בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרחיבו ברחבו מצד אחר אם נפל השור מאותו צד שהרחיב האחרון חייב ואפי׳ מת מחמת הבלא שאם לא הרחיב לא היה נופל נפל השור מצד אחר שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת החבטה מת האחרון חיי׳ והוא תימה איך ערב הלשונו׳ וכו׳ ואולי דעת הרבינו ז״ל שאינן חולקין לענין הדין וצ״ע ע״כ והכ״מ כ׳ על מה שתמה ה״ה על דברי רבינו שכדי לתרץ קושית התוספת שהקשו שם אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי׳ נפל מצד שהרחיב הא אם לא הי׳ מרחיבו לא היה נופל וכן קשה לל״ב כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר לכן מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמוך אחבריה ול״פ ודבריו נכוני׳ עכ״ל ולפענ״ד היא רחוק לחייב השני כשנפל השור בצד אחד שלא הרחיב הוא שהרי לא בגרמא הרחיבו הבור נפל ולא נפל לתוך בורו שחפר כלל ואין כאן שום קושיא אלישנא בתרא אף מה שהקשו התוספת אלישנא קמא נלע״ד שהרמב״ם מפרש דל״ק דאיירי בשאינם יודעים מאיזה צד נפל לכן אם מת מחמת הבלא אין השני שהרחיב חייב מספקא שמא מצד שהרחיב נפלה כיון שהספק הוא בגרמי דנזקין שהרי מיתתה מחמת ההבל לא היה בגרמתו פטור אבל אם מת בחבטה כיון שהוא ספק מאיזה צד נפל ומת גם הוא חייב בתשלומין ושניהם משלמין הנזק ומ״ש הרמב״ם ברישא האחרון חייב היינו אף האחרון וכיוצא בזה מבואר לקמן סעיף כ״ה ע״ש ומ״ש בסיפא ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו ואצ״ל אם מת מחמת חבטו שהשני פטור הרי לא נפל ולא נחבט במקום שחפר האחרון
(כז) ה) פסק כלישנא בתרא
(כד) אם מחמת הבלו מת האחרון פטור – נראה דר״ל שנפל לבור דרך פיה למטה ומתה וניכר הדבר להרואים שמתה מחמת הבל ולא מחמת חבטה ואם מחמת חבטה היינו שנפלה לבור על גבה וניכר להרואים שלא מתה אלא מחמת החבט׳ ומיירי בבבא זו כשנפל מצד שלא הרחיב וכדמסיק ואפ״ה מסיק דחייב כשמת בחבטה שהרי הקריב היזק בור זה כו׳ ור״ל דכיון דהיא גרם היזק לענין חבט׳ אם נפל מצד שהרחיב מקרי בעל הבור לענין חבט׳ אף כשיפול מיד השניי׳ ועפ״ר:
(כה) וכן אם נפל השור כו׳ – אפילו מתה מחמת הבלו חייב וה״ט דכיון שהוא פושע לענין שור זה עצמו דהי׳ ראוי למות מחמת חבטה שקירב מיתתו לענין חבטה תלינן נמי בו מיתה מהבל אף ע״פ שמיעט הוא מהבל וכמ״ש הרא״ש והטור והמחבר דומה לזה סמוך לענין אם פשע בשור לענין גמלים אלא שאינו דומה ממש כיון דכאן נראה לעינים דמיעט ההבל ומ״ה השיג הטור אדברי הרמב״ם בזה:
(כו) ואם מהצד שחפר הא׳ כו׳ – פי׳ אף כשמת מההבל וכבר כתב המחבר בריש סעיף זה דבכה״ג האחרון פטור וכאן קמ״ל דהראשון חייב ולא אמרי׳ דנסתלק מעשה הראשון כשהרחיב זה הבור:
(יא) הבלו – נראה דר״ל שנפל לבור דרך פיו למטה ומת וניכר הדבר להרואים שמת מחמת הבל ולא מחמת חבטה. שם:
(יב) חבטו – היינו שנפל לבור על גבו וניכר להרואים שלא מת אלא מחמת החבטה. שם:
(כב) וי״א כו׳ – כלישנא בתרא כשיטת הגאונים. והרמב״ם סובר דל״פ והכריחו קושית תוס׳ שם ד״ה אי כו׳:
חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני ללישנא קמא אי בהבל מיית הרי מיעט הבלה ופטור ואי בחבטה מיית הרי קירב היזק וחייב ולאידך לישנא קאמר אי מהאי גיסא שהרחיבו נפל הרי קירב היזק וחייב ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלה ופטור וכתב א״א הרא״ש ז״ל דקי״ל כלישנא בתרא והרמב״ם כת׳ אי מחמת הבלה מת האחרון פטור ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב שהרי קירב היזקו וכן אם נפל מאותו צד שהרחיבו חייב ואם מצד שחפר הראשון ונפל הראשון חייב ותימא הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי דללישנא קמא אין חילוק מאיזה מקום נפל וללישנא בתרא אין חילוק בין אם מת בחבטה או בהבלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יז) בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו תּוֹרָה, אֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הַבְּהֵמָה אֶלָּא מֵהַבְלוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵתָה מֵחֲבָטוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר כְּרָחְבּוֹ, אֵין לוֹ הֶבֶל; וְאִם לֹא נֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וָמֵתָה, פָּטוּר. הָיָה עָמְקוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ, יֵשׁ לוֹ הֶבֶל, וְאִם מֵתָה בּוֹ הַבְּהֵמָה חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְבְּטָה בְּקַרְקָעִיתָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כח) ו) שם די״ד פסק כשמואל שם ד׳ נ׳ ע״ב דקי״ל דהלכתא כוותיה בדינא
(כט) ז) מימרא דרבה ורב יוסף שם דף נא ע״ב וכחד אמר וכו׳ בלישנא בתרא
(כז) אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו – ואצ״ל אם מתה מחבטה כ״כ ג״כ הרמב״ם והל׳ אינו מדוקדק ע״פ פלוגתת רב ושמואל דרב ס״ל דלא מחייב משום בור אא״כ מתה מהבל הבור ולא מהחבט׳ כיון דהוא קרקע עולם (אם לא שהבור ברשותו וסמך לר״ה דאז קרקעית הבור דידי׳ הוא) ולשמואל חייב נמי אם מתה בחבט׳ וקי״ל כוותי׳ והנה לרב לא א״ש דהא ס״ל דפטור אם מתה בחבט׳ ולשמואל הל״ל איפכא אפי׳ מתה בחבט׳ ואצ״ל בהבלא וצ״ל דלסברת שמואל מאחר דחייבי התור׳ אחבט׳ אף שהיא קרקע עולם תו יש סברא לחייבו יותר ע״י חבט׳ דיש בו מעש׳ טפי ממת׳ ע״י הבל הבור דאין בו אלא כעין גרמא:
(כח) לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו כו׳ – פטור הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן לא חבט׳ ולא הבל והאי לפיכך דכתב נמשך למ״ש בבבא שניי׳ וה״ק כיון דחייב על הבלא בלא חבט׳ לפיכך אם היה עומקו יותר כו׳ חייב.
(כט) ואם לא נחבט׳ בו הבהמה כו׳ – בטור מפורש כגון שהי׳ בתוכו ספוגין שהן רכים ואינ׳ ניזקה מחבטת׳ עליהן:
(ב) (סי״ז אפי׳ לא מתה כו׳) מה שהקשה הסמ״ע ז״ל קשה כיון שזה כשמואל דחייב נמי בחבטה כו׳ א״כ הי׳ לו לומר בחבטה ואצ״ל בהבלא כו׳ אינו יודע מה קשה לו לסמ״ע בלשון הפוסקים יותר מלשון התלמוד שאמר ג״כ הכי ושמואל אמר הבלו וכ״ש לחבטו:
(יג) פטור – הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן חבטה ולא הבל. שם:
(כג) בור כו׳ – עבה״ג ואע״ג דשם נב א׳ תני רב חנניא כוותיה מ״מ ר״נ ס״ל כוותיה דשמואל שם נא א׳ וכן רב אשי שם ב׳ וכמ״ש בס׳ שקדם:
(כד) לפיכך כו׳ – עתוס׳ נ׳ ב׳ ד״ה א״ב כו׳:
{טז} בענין חיוב בור ברשות הרבים פליגי רב ושמואל רב סבר חיובו משום הבלה ולא משום חבטה אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה ושמואל סבר בין ברשותו בין ברשות הרבים חייב בין משום הבלה ובין משום חבטה:
(טז) {טז} בענין חיוב בור בר״ה פליגי רב ושמואל וכו׳ בפ׳ הפרה (בבא קמא נ.):
ומה שכתב אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה כן משמע שם דהא לא פטר רב בחבטה אלא משום דקרקע עולם הזיקתו וכך מפורש שם בגמרא בהדיא גבי נפל לפניו מקול הכרייה וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) בענין חיוב בור בר״ה פליגי בו רב ושמואל כו׳ שם דף נ׳ ע״ש:
ולא משום חבטה ומפורש שם דף נ״ג דהיינו היכא דקרקע עולם הזיקתו אבל בחצירו אפי׳ לרב חייב בחבטה שהרי נחבט בקרקע שלו וכבר כתבתי לעיל ס״ו דקיי״ל דאין חבטה פחות מי׳ אפי׳ לרב ע״פ המסקנא ע״ש:
(טז) {טז} בענין חיוב בור בר״ה וכו׳. פי׳ בור בר״ה אינו חייב לרב משום חבטה דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו אבל בור ברשותו דקרקע דידיה הזיקתו חייב משום חבטה אפילו לרב ומ״ש דהרא״ש הסכים לפסוק כשמואל אע״ג שכתב תחלה שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מ״מ מדכתב גבי הא דא״ל רב שיזבי לרבא הרחיב׳ מהו ורב אשי ס״ל כשמואל דמחייב אחבטה עכ״ל אלמא דס״ל להרא״ש דהלכה כשמואל וכדכתב רבינו לעיל סעיף ט׳ בדין בא חבירו והרחיבו דקאמר בגמרא עלה תרי לישני וכתב הרא״ש דקיי״ל כלישנא בתר׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יח) עָשָׂה תֵּל גָּבוֹהַּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וָמֵתָה, אִם הָיָה גָבוֹהַּ י׳ טְפָחִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִי׳, פָּטוּר עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה, אֲבָל אִם הֻזְּקָה בִּלְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וַאֲפִלּוּ בְתֵל גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ בַּחֲפִירָה כָּל שֶׁהִיא, שֶׁהַנֶּזֶק בְּכָל שֶׁהוּא דָּבָר מָצוּי וְיָדוּעַ, וְאֵין הַמִּיתָה בְּכָל שֶׁהוּא מְצוּיָה, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ אֹנֶס.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ל) ח) שם דט״ו ג״ז כשמואל שם ד״נ ע״ב וכ׳ ה״ה דשיעור העשרה טפחים דומיא דבור
(ל) עשה תל גבוה בר״ה ונחבטה בו הבהמה כו׳ – קמ״ל בזה דאע״ג דאין כאן הבל אפ״ה חייב כיון דמתה מחמת חבט׳ וק״ק דלענין אם נחבט׳ בתל עצמו א״צ גבוהי׳ דהא אפי׳ נתקל הבהמ׳ בקרקע עולם והוזק׳ באבן ומת׳ חייב כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ שאחר זה גם ה״ל לכתוב רבותא כאן דאפי׳ לא נחבט בתל אלא בקרקע עולם וכן בסעיף שאחר זה דכתב ז״ל וכן אינו חייב כו׳ עד או על חבטת׳ בתל ובטור כתב ז״ל דאם עשה תל בר״ה גבוה י׳ ועלה עליו שור ונפלה לארץ ומתה חייב וזה א״ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעל׳ למט׳ בעינן גבוה י׳ כיון דהוזק׳ לבסוף בקרקע עולם:
(ב) ואפילו בתל גבוה – מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג׳ טפחים ומהרש״ל סימן כ״ד כתב דכל פחות מג׳ טפחים הוא כארעא סמיכתא ופטור דלא מיקרי בור ולדבריו צ״ל דל״ד קאמר המחבר והרמב״ם כל שהוא וכה״ג אשכחן פ׳ ראשית הגז ומסכת נדה ופרק העור והרוטב וכמה כל שהוא כו׳ אמנם מדברי המרדכי סוף הבית והעלי׳ ומדברי הרב לקמן סימן תי״ד ס״ב בהג״ה מוכח לכאורה דאף פחות מג״ט אף דאינם יכולים לעכב מ״מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלים שלא בשע׳ הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו״ק במרדכי ואם כן צ״ע לדינא.
(יד) בו – קצת קשה דלענין אם נחבטה בתל עצמו אין צריך גבוה י׳ דהא אפילו נתקל בקרקע עולם והוזק באבן ומת חייב כמ״ש הטור והמחבר בר״ס תי״א ובטור כת׳ ז״ל דאם עשה תל גבוה י׳ בר״ה ועלה עליו שור ונפל לארץ ומת חייב וזה מ״ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעלה למטה בעינן גובה י״ט כיון דהוזק לבסוף בקרקע עולם:
(טו) שהוא – מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג״ט ומהרש״ל סי׳ כ״ד כת׳ דכל פחות מג״ט כארעא סמיכתא הוא ופטור דלא מקרי בור ולדבריו צ״ל דל״ד קאמר כל שהוא וכה״ג אשכחן פרק ראשית הגז ופרק העור והרוטב ומס׳ נדה וכמה כל שהוא כו׳ אמנם מדברי המרדכי סוף ב״מ ומדברי הרמ״א לקמן סי׳ תי״ד ס״ב מוכח לכאורה דאף פחות מג״ט אף דא״י לעכב מ״מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלו שלא בשעת הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו״ק במרדכי ואם כן צ״ע לדינא. ש״ך:
(כה) ואפי׳ בתל כו׳ – תוספתא פ״ו כמה שיעורו להזיק כ״ש ולמיתה י״ט:
{יז} ונ״מ שאם עשה תל ברשות הרבים ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק ומת:
{יח} או שנפל השור לבור מאחוריו שלא על פניו בענין שלא נכנס בו הבל לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב״ם כשמואל ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל לפיכך עשה תל ברשות הרבים גבוה י׳ ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק או מת חייב ואם אינו גבוה י׳ חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה:
{יט} היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלה אף על פי שאין כאן חבטה והוא שיהיה עומקו יתר על רחבו אבל אם רחבו כעומקו אין לו הבל ופטור:
(יז) {יז} ומה שכתב ונ״מ אם עשה תל בר״ה וכו׳ שם בגמרא:
(יח) {יח} ומה שכתב או שנפל השור לבור מאחוריו וכו׳. כ״כ שם התוס׳:
ומה שכתב ורב אלפס פסק כרב ז״ל רב אלפס הלכתא כוותיה דרב דתני רב חנניא לסיועיה ואיכא מאן דאמר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני עכ״ל ומשמע מדבריו דאיהו כרב ס״ל אלא דאיכא מאן דאמר הלכה כשמואל:
ומה שכתב שהרמב״ם פסק כשמואל בפי״ב מהלכות נזקי ממון:
ומה שכתב ולזה הסכים א״א ז״ל אף על פי שכתב שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מדכתיב גבי הא דא״ל רב שיזבי לרבה הרחיבו מהו רב אשי ס״ל כשמואל דמחייב אחבטה ע״כ משמע דס״ל דהלכתא כשמואל כיון דרב אשי דבתרא הוא סבר כוותיה. ולענין הלכתא כיון דהרמב״ם והרא״ש ז״ל מסכימים דהלכה כשמואל הכי נקטינן:
ומה שכתב לפיכך עשה תל בר״ה גבוה עשרה וכו׳ כבר נתבאר דהיינו דאיכא בין רב לשמואל:
ומה שאמר ואם אינו גבוה י׳ חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה כבר נתבאר בתחלת סימן זה שזהו דין הבור:
(יט) {יט} היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלא וכו׳ מבואר שם בגמרא והדבר פשוט הוא דמלא לאו דוקא דא״כ לא הוה ביה הבלא:
ומה שכתב והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו וכו׳ בפרק הפרה (בבא קמא נא:) איתמר בור שעמקה כרחבה רבה ורב יוסף משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עמקה וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עמקה יתר על רחבה וכתב הרא״ש מספקא לן כמאן הלכתא ואינו חייב עד שיהא עמקו יתר על רחבו לשמואל ובבור מלא ספוגין ולרב כל בור שאין ברשותו עכ״ל וטעמו משום דאם אינו מלא ספוגין לשמואל ולרב בור ברשותו כי לית ביה הבל מאי הוי הא משום חבטה מיחייב וכך הם דברי הרמב״ם שכתב בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואם לא נחבטה הבהמה ומתה פטור היה עומק הבור יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף ע״פ שלא נחבטה בקרקעיתה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) ומ״ש ונ״מ אם עשה תל כו׳ שם בגמרא והא דלא כ״ר עוד נ״מ אם היה רחבו כעמקו דאין לו הבל ופטור לרב וכמש״ר בס״ט משום דיש בו פלוגתא בגמרא וניחא לרבי׳ לנקוט הני דלית בהו פלוגתא:
(יח) ומ״ש או שנפל השור כו׳ כ״כ שם התוס׳:
ומ״ש והרמב״ם (כתב) [כשמואל] כו׳ בפי״ב דנ״מ כ״כ:
ומש״ר ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל אע״ג דהדברים נראים בהאי פסק [כרב] באשר״י דף קל״ד מ״מ מדמסיק אח״כ וכתב על מימרא דרב שיזבי ורב אשי בבא אחת והרחיב הבור כו׳ וכ״ר לדין ההוא לעיל ס״ת דכתב הרא״ש שם דרב אשי דבתראה הוא כשמואל ס״ל דמחייב אחבטה ש״מ דס״ל להרא״ש דקיי״ל כשמואל גם מוכח כן בפסק זה דפלוגתת רב ושמואל מדמסיק הרא״ש וכתב שם דמסקנת הגמרא דמוקי להמשנה בדאיגנדר איגנדורי הוא דלא כרב ועד״ר לעיל בסי׳ זה ס״ז ש״מ דס״ל לסתם תלמודא כשמואל ולא כרב דאליביה הו״ל לאוקמי בע״א וכמ״ש ודוק:
לפיכך עשה תל בר״ה כו׳ חזר וכתב זה אע״ג דכבר כתב דנ״מ אם עשה תל כו׳ כדי לכתוב עליו דמי שעשה התל חייב בכל הנזק אע״ג דלא הוזק בתל כ״א בקרקע עולם כיון דאי אפשר לאשתלומי מהאי שהרי קרקע עולם היא משתלמין הכל מן האי שעשה הגובה כיון שהוא לבד עשה התקלה משא״כ כשנפל מקול הכורה ע״י תקלה בבור לאחורי הבור דהתם לא עשה בעל הבור כל התקלה וכמ״ש בסמוך ועד״ר סי׳ תי״א שם כתבתי דלא דמי זה לנתקל באבן וניזק בקרקע עולם שבצדו שפטור דשאני התם דלא היה ראוי למות ע״י אבן שאיני גבוה שנתקל בו משא״כ כאן שנתקל בגובה י׳.
(יט) היה הבור מלא ספוגין מבואר שם בגמרא וכתב ב״י מלא ל״ד דא״כ לא הוה בזה הבלא ע״כ ואינו מוכרח דודאי אף שהוא מלא ספוגין מיד בנפילת השור עליהן הן מתמעכין ויורדין למטה והוי ביה הבלא וי״ל דדעת ב״י הוא דאף דיהיה בו הבלא מ״מ לא יהיה בו הבל י׳ טפחים אם לא כשהבור עמוק כ״כ שאף שהוא מלא ספוגין כשידחקם יחד מכח הנפילה ישאר ע״ג חלל י׳ טפחים וז״ש שמלא ל״ד קאמר:
והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו כו׳ שם דף נ׳ ופסק הרא״ש כמ״ד אין לו הבל ופטור והטעם דכיון שהוא מלא ספוגין ודאי לא מתה גם מחמת החבטה נמצא דהוא אונס על מיתתה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יט) וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה בַּבּוֹר אוֹ עַל חֲבָטָתָהּ בַּתֵּל, אֶלָּא אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת, אוֹ שׁוֹטָה אוֹ סוּמָא, אוֹ שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה, אֲבָל אִם הָיְתָה פִּקַּחַת וְנָפְלָה בַּיּוֹם וָמֵתָה, פָּטוּר, שֶׁזֶּה כְּמוֹ אֹנֶס, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְאוֹת וְלָסוּר מֵהַמִּכְשׁוֹלוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לא) ט) שם דף כ״ב ע״א וכדמפרש לה רבה שם דף נד ע״ב ותניא כוותיה
(לא) וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או כו׳ – כצ״ל וכתב בבור ל׳ מיתה ור״ל בין שמת׳ בחבט׳ בין בהבל משא״כ בתל שאין שם הבל כ׳ בו ל׳ חבט׳:
{כא} ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא״כ שהיא פיקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפילו ביום:
{כב} אבל פקחת שנפלה ביום פטור:
(כא) {כא} {כב} ומה שכתב ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא״כ שהיא פקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפי׳ ביום אבל פקחת שנפלה ביום פטור מסקנא דגמרא וברייתא בפרק הפרה (בבא קמא נד:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) ואפי׳ על מיתת בהמה כו׳ בפ׳ הפרה מסקנת הגמרא:
(כב) אבל פקחת שנפלה ביום כו׳ שם דף נ״ג מפני שזה כמו אונס שדרך הבהמות לעיוני בדרכים ולסור מהמכשלות ואע״ג דפשע לענין שאר בהמות דאינן פקחות מ״מ גבי הפקחת הוה אונס דאינו בא מחמת הפשיעה אא״כ פשע לענין זה עצמו שנפל בסוף ועד״ר לפני זה בס״ט:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כ) וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹכוֹ אָדָם וָמֵת, אֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפַל בַּלַּיְלָה, בֵּין שֶׁהָיָה בֶּן חוֹרִין אוֹ עֶבֶד, הֲרֵי זֶה פָּטוּר; וְאִם הֻזָּק בּוֹ הָאָדָם אוֹ הַבְּהֵמָה הַפִּקַּחַת, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִּבְהֵמָה פִקַּחַת פָּטוּר אֲפִלּוּ מִנִּזָּקִין אִם נָפַל שָׁם בַּיּוֹם (טוּר סכ״ב וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק י״ב דְּנִזְקֵי מָמוֹן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לב) י) שם ושם במשנה ויליף לה מקרא שם דף נד ע״ב
(לג) כ) מפורש שם בפ׳ ג׳ דף כח ע״ב הני מילי לענין קטלא וכו׳
(לד) ל) כ׳ ה״ה חיוב נזקי הבהמה הפקחית לא נתבאר בגמ׳ והראב״ד השיג בזה שם ולי נ׳ שיצא דין זה לרבינו ממ״ש שם בפ״ג (דף כז ע״ב) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וסובר רבי׳ דכ״ש בהמה שאין בה דעת וכשמיעטו בהמה פקחת ביום לא מעטוה אלא מן המיתה דדוקא שהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנות נפשות אבל אינם שומרות עצמן כ״כ מן הנזיקין ולפיכך חייב בעל הבור וכו׳ ואפשר שהר״א סובר שאדם שהוא בעל מחשבה הוא שאינו מתבונן בדרכי׳ אבל בהמה דרכה להתבונן הלכך ה״ל כאונס ופטור וכן פי׳ הרשב״א
(לה) מ) בשם הראב״ד והרשב״א ומבואר במ״ש וכן דקדק הב״ח מדברי הרמ״ה סכ״ג ושהכי נקטינין
(לב) וכן אם נפל לתוכה אדם ומת כו׳ – דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ושור וחמור ל״ד הוא דהא ילפי׳ שור שור משבת דעל כל בהמה חייב וא״כ למה נכתב שור וחמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ומיעוט דשור ולא אדם היינו דוקא אם נפל שם האדם ומת דקרא זה במית׳ איירי כדכתיב בו והמת יהי׳ לו אבל אם נפל שם אדם והוזק לא נתמעט מתשלומי הזיקו אבל כלים דאיתמעטו אתמעטו ואפי׳ בשבירתן דהא שבירתן זהו מיתתן וכ״כ המחבר בסעיף שאחר זה:
(לג) וי״א דבבהמה פקחת פטור כו׳ – דבהמ׳ עיני׳ למט׳ ודרכ׳ להתבונן בדרכי׳ ולהשמר מנזקי׳ משא״כ אדם שהולך ועינו משוטטו׳ למעל׳ ולהלן מדרך הלוכו וכמ״ש בסימן תי״ב ס״ג בדברי המחבר גם בטו׳ ע״ש:
(טז) מנזיקין – דבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן בדרכים ולהשמר מנזקיה משא״כ אדם שהולך ועיניו משוטטות למעלה ולהלן מדרך הלוכו וכמה שכתבתי בסי׳ תי״ב ס״ג. סמ״ע:
(כו) ואם הוזק כו׳ – ס״ל דלא אמרו אלא למיתה וראיה מהזיק דאדם בכל פרק המניח ואין מחלק בין פיקח כו׳ ואמרי׳ כ״ז ב׳ לפי כו׳. ועתוס׳ שם ד״ה לפי כו׳ וז״ש וי״א כו׳:
(כז) (ליקוט) או הבהמה הפקחת כו׳ – עבה״ג וע״ל סי׳ תיב ס״ג וי״ל שיצא לו ג״כ ממש״ש כד ב׳ א״ל אנא כו׳ ועתוס׳ כ״ז ב׳ סד״ה אמאי וקצת קשה כו׳ (ע״כ):
(א) בין שהי׳ בן חורין או עבד – משום דכתי׳ ונפל שמה שור או חמור ודרשינן מיניה שור ולא אדם ובתוס׳ פ״ק לעיל דאצטריך לעבד וכותי הקנוי לישראל דהא שרי בהנאה. וע״ש תוס׳ ד״ת שהקשו למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על שאר נזקין וי״ל דאצטריך שור ולא אדם לפטור עבד או כותי הקנוי ע״ש. ונראה דהא דכתבו לפטור עבד או כותי עיקר תירוץ הוא לכותי דאי לעבד ודאי דין ישראל ממש יש לו ומעליו ולא על שאר נזקין כי היכא דמיעט ישראל ה״נ עבד ותדע דהא גבי אש תני שם בברייתא דפטור משלשים של עבד וכתבו שם תוס׳ דאש ובור פטירי מעליו ולא על שאר נזקין ע״ש ומשום דכופר בבן חורין ושלשים של עבד חד דינא אית להו וכל מקום דפטור בבן חורין פטור בעבד דהא באש לא כתיב מיעוטא אחריני ומעליו ולא על שאר נזקין ילפי׳ לה וא״כ נ״ל דעיקר תירוצם לכותי הקנוי וכן מ״ש התוס׳ דהאי שרי בהנאה נראה נמי דעיקר כוונתם לכותי הקנוי דאלו עבד כיון דחייב במצות כאשה ה״ל דין ישראל וכך מבואר מדברי הראב״ד פ״ח מערכין במ״ש הרמב״ם האומר ראש עבד זה עלי וכתב עלה הראב״ד ז״ל מה ישוה ראש אדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנא׳ הוא ובכסף משנה כתב דהרמב״ם מיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות דאינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים עכ״ל ומבואר דכל שקיבל עליו מצות אסור בהנאה וא״כ אפשר דתוספות מיירי נמי בעבד שלא קיבל עליו מצות. ואיכא למידק לפי מה דאמרינן בפרק החולץ דף מ״ה הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשום בן חורין קנה לעצמו בן חורין מ״ט כותי גופיה לא קני מה דקני הוא דמקני וכיון דקדם וטבל לשום בן חורין אפקעיה לשעבודא כדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו׳ אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן הכותי אבל כותי גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה למאי אי מעשה ידיו אטו כותי לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים אפי׳ גופיה פריך רב אחאי אימא בכספא וטבילה קשיא ועיין בלחם משנה פ״ח ופ״ט מעבדים לשטת הרמב״ם דס״ל כרב אחאי דלא קני אלא בכספא וטבילה ע״ש: ולפי״ז הדרא קושיות תוס׳ לדוכתיה למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו או מעליו ולא על שאר נזקין ואי לעבד וכותי הא כיון דלא קני לגופי׳ ואינו אלא שעבוד ומזיק שעבוד אינו אלא משום דד״ג ולדעת הפוסקים דגרמי מדרבנן למה לי קרא ואי לעבד ממ״נ אם קיבל עליו מצות א״כ ישראל גמור הוא ואסור בהנאה ואם לא קיבל עליו מצות עדיין לא קנה גופיה דהא לא קני גופיה אלא בכספא וטבילה וכל שלא טבל אכתי אינו אלא מזיק שעבודו דלית ליה אלא שעבוד למעשה ידיו דמה״ט אפקיה לשעבודיה ואפי׳ לשטת הפוסקים דגרמי דאוריי׳ תיקשי לפמ״ש הרא״ה הובא בנ״י דאינו חייב אלא בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו וכן פסק הרמ״א בסי׳ שפ״ו ע״ש וליכא למימר דמזיק שעבודו יותר חייב מדיני דגרמי דלכל הפוסקים מזיק שעבודו אינו אלא בתורת גרמי ולמ״ד גרמי דרבנן גם מזיק שעבודו מדרבנן וכן משמע מדברי הנ״י פרק החולץ שכתב בשם רבוותא דעבד שקדם וטבל לשום בן חורין דצריך לכתוב שטר על שמיה על דמיו משום מזיק שעבודו של חבירו וכן אם הבית דין ידעו מזה וטבלוהו לשום ב״ח דחייבו לשלם מדיני דגרמי מרבו של הריטב״א עכ״ל ומבואר דמזיק שעבודו הוי ממש דיני דגרמי אמנם לפמ״ש הרמב״ן בדיני דגרמי דגם בנזקי ממון חייב משום דדאין ד״ג וגם ס״ל דד״ג דאורייתא ניחא דצריך קרא למעוטי עבד וכותי אע״ג דאין גופו קנוי ואין לו בהם אלא שעבוד דמזיק שעבודו חייב מן התורה. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס׳ פרק הפרה דף נ״ד שם ולר׳ יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לר׳ יודא קשיא וכתבו תוספות הקשה הר״ר משה מפונטזייא אימא חמור אתי למעט שטרות וע״ש בתוספות שכתבו לפי שטתם דגרמי אינו אלא מדרבנן ולפי מה שכתבתי ניחא דכיון דשור דממעט ביה אדם לא צריך קרא למעט אלא עבד וכותי וכיון דאין גופן קנוי ואין לו בהם אלא שעבוד למעשה ידיו ע״כ צ״ל דאפילו דבר שאין גופו ממון חייב בבור דאי נימא דפטור א״כ שור ולא אדם לא צריך למעט כיון דאין גופו קנוי וא״כ תו לא מצי למימר חמור למעוטי שטרות דאי נימא דמיעט גרמי בנזקי בור א״כ שור ולא אדם לא צריך קרא דאין גופן ממון אלא שעבוד ודו״ק. ועיין פ״ק דקידושין גבי ויצאה חנם אלו ימי נערות ואין כסף אלו ימי בגרות ע״ש דף ה׳ וקאמר רבא חמור דבור לר׳ יודא קשיא ולכאורה תיקשי מה קמ״ל בהא הא כבר הקשה חמור דבור למעוטי מאי. ונראה דאפשר לומ׳ חמור אתי למעט שטרות ויהיה גרמי פטור בנזקי בור ואי קשיא שור ולא אדם למה לי וכמ״ש נימא דשור קשיא לר׳ יודא ולזה קאמר רבא דשור קאי במיעוטא דידה למעט אדם וגרמי חייב בנזקי בור וחמור דבור לר׳ יודא קשיא ובש״ע י״ד סי׳ שמ״ט כתב דמת בין כותי ובין ישראל אסור בהנאה הוא עפ״י מ״ש בדק הבית שם בשם הרשב״א בתשובה סי׳ שס״א דהשיב דאי אמרינן מת נכרי לא מיתסר בהנאה א״כ יין נסך דאסור בהנאה מנלן דאי משום דאתקש לזבח וזבח למת ההיא מת גופיה מנלן דמתי ישראל קאמר עכ״ל. וקשה בהא דתניא אמר רבי יודה בן בתירה מנין לתקרובת ע״ז שהיא מטמאה באהל שנא׳ ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל כו׳ והאי מת מנלן דמתי ישראל קאמר וקברי עכו״ם אין מטמאין באהל ומיהו כיון דפליגי תנאי בזה רבי שמעון בן יוחאי ורבנן איכא למימר דסבירא ליה לר׳ יודא ב״ב דקברי עכו״ם נמי מטמאין באהל. וניחא בזה ליישב קושית תוס׳ פרק קמא דחולין דף י״ג ע״ש שהוכיחו דאפי׳ לרבנן דריב״ב נמי ס״ל היקשא דזבחי מתים לענין איסור הנאה וכן נמי לטומאת מגע ומשא מהא דאמרינן בפסחים דף ע״ב השוחט בשבת בחוץ לע״ז חייב שלש חטאות מאי תיקן פי׳ דלא מצית אמרית תיקן להוציא מידי נבילה דהא אית ליה מכח תקרובת ע״ז משמע דאי׳ טומאה דאורייתא כו׳ משמע אפי׳ לרבנן מדלא קאמר לריב״ב מאי תיקן ע״ש דהוקשה להם א״כ אמאי לא דרשי נמי לענין טומאת אהל ע״ש. ולפמ״ש יש לו׳ דס״ל לרבנן דריב״ב דקברי כותים אין מטמאין באהל ומידי מתי ישראל כתיב אבל במגע ומשא ודאי מטמא וכן פסק הרמב״ם בפ״ה מטומאת מת דאינן מטמאין באהל ואע״ג דהרשב״א שם דחה ראיה זו וכת׳ דאין לו׳ דאתקש למת כותי דא״כ היקשא למה לי ע״ש היינו אי נימא דלא איתקש רק לענין איסור הנאה וכדס״ל לתוס׳ פ״ק דחולין שם דף י״ג וא״כ אי נימא דמיירי במת כותי א״כ היקשא למה לי אבל לפי מה דפסק הרשב״א דאין חילוק בין מת ישראל למת עכו״ם דאסירי בהנאה ואיתקש שפיר לענין איסור וכן לטומאת מגע ומשא שפיר מצינו לו׳ מידי מתי ישראל כתיב ואין לנו בתקרובת טומאת אהל.
{כג} וכתב הרמ״ה אבל אדם פקח שנפל אפילו ביום והוזק חייב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא איבעי ליה לעיוני:
{כד} בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור:
(כג) {כג} וכתב הרמ״ה אבל אדם פקח שנפל אפי׳ ביום והוזק חייב וכו׳ כ״כ הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים איתיה בריש פרק המניח (בבא קמא כז:):
וכתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר אם הוזק בו הבהמה הפקחת חייב נזק שלם והראב״ד כתב עליו הבהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה וה״ה טען בעד הרמב״ם ומ״מ כתב שהרשב״א כתב כדברי הראב״ד ז״ל:
(כד) {כד} בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור בפרק הפרה (בבא קמא נד.) אמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ״ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו וכתב הרא״ש וז״ל ובכור בעל מום שנפל לבור פטור ואף על גב דמותר לזרים שנא׳ והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו מהאי קרא ידעינן דאפילו פסולים המוקדשין שנפדו אם נפלו לבור פטור כיון דאין יכול להאכילו וכ״ש בכור בעל מום שאין לו פדייה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) שאין דרכן של בני אדם כו׳ דדוקא בהמה שעיניה למטה דרכה לעיוני וכמ״ש בסי׳ תי״ב:
(כג) {כג} וכתב הרמ״ה אבל אדם פקח שנפל אפי׳ ביום והוזק חייב וכו׳. נראה מדברי הרמ״ה דדוקא אדם אבל בהמה פקחית ביום שהוזקה פטור דבהמה דרכה להתבונן בדרכי׳ וזה דלא כהרמב״ם דמחייב נ״ש בהוזקה בהמה פקחית אפי׳ ביום דליתא אלא כהראב״ד והרשב״א שחלקו עליו ועיין בפי״ב מנזקי ממון והכי נקטינן דלא כהרמב״ם בזה
(כד) {כד} בכור שנפל לבור וכו׳ מימרא דרבא בפרק הפרה בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ״ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו דאסור ליהנות ממנו אף לאחר פדייה כדאיתא פרק שני דבכורות תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והרא״ש כתב עוד דבכור בעל מום שנפל לבור פטור ואע״ג דמותר לזרים לאחר שחיטה מ״מ קודם שחיטה אסור בכל הנאות מהאי קרא והמת יהיה לו וכו׳ דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו פטור אם נפלו לבור כ״ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. וכתבו התוס׳ פ״ק (דף י׳) בד״ה שהשור וא״ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המקדושין דמת אסור בהנאה וי״ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטינן מיניה אדם ועוד י״ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לשור דשרי בהנאה עכ״ל
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כא) נָפְלוּ כֵּלִים בַּבּוֹר וְהֻזְּקוּ אוֹ נִשְׁתַּבְּרוּ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא, לג), שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים; וְלֹא נִתְמַעֵט אָדָם אֶלָּא מִמִּיתָה, אֲבָל אִם הֻזָּק בּוֹ חַיָּב; אֲבָל עַל הַכֵּלִים פָּטוּר, בֵּין אִם נִשְׁבְּרוּ לְגַמְרֵי בֵּין אִם הֻזְּקוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לו) נ) רמב״ם רפ״ג וטור ס״כ משנה שם בפ״ה דף נב ע״א
(לז) ס) שם בגמרא דף נג ע״ב ודלא כר׳ יהודה שם בגמרא
(לח) ע) שם בפ״ג דף כח ע״ב
(לד) נפלו כלים לבור כו׳ – ל׳ הטור ואפי׳ נפל שם השור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים:
(יז) כלים – לשון הטור ואפי׳ נפל שמה שור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים. שם:
(כח) בין כו׳ – ר״ל דז״ש שם ה״מ כו׳ דשבירתן זהו מיתתן אבל לענין כו׳ ר״ל שלא נשברו אלא הוזקו:
{כ} כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור וא׳ כל הבהמה שוין לחייב על נפילתו בבור כשור אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפילו שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו:
(כ) {כ} כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור ואחד כל בהמה שוין לחיוב על נפילתן בבור כשור בפרק הפרה (בבא קמא נד:):
ומה שכתב אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי׳ שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים משנה וגמרא שם (נג:):
ומה שכתב ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו פשוט בפרק המניח (בבא קמא כח:). ופי׳ רש״י שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה״מ היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטיה: וכלים פטורים. על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) ונפל שמה שור כו׳ שם דף נ״ד:
ומ״ש אבל על האדם ועל הכלים פטור כו׳ שם דף נ״ג ונ״ד:
ולא נתמעט אדם כו׳ פשוט בפ׳ המניח:
אבל אם הוזק בו אדם חייב דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו דממעטינן שלא יתחייב בכופר אבל בנזקין חייב אבל כלים שבירתן זו היא מיתתן ופטור בכל ענין:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כב) כִּסָהוּ כָּרָאוּי, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וָמֵת, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יְכַסֶנּוּ (שמות כא, לג), הָא אִם כִּסָהוּ, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לט) פ) לשון רמב״ם שם בפי״ב ד״ד ושם בפ״ה במשנה
(לה) הא אם כסהו פטור – קמ״ל דל״ת דעליו לסתמו בעפר באופן שלא יוכל להגיע ממנ׳ היזק:
(כט) אע״פ כו׳ – גמ׳ שם:
{ט} כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור.
(ט) {ט} כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור משנה שם (נב.):
כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וכו׳ שם איבעיא להו כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה מאי אמרי ה״ד אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא לא צריכי דאתיין לפרקים מי אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה או דילמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא וכתבו התוס׳ ואתו שוורים ונפלו ביה פר״י דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבואו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ואח״כ יפלו שוורים עכ״ל וכ״כ הרא״ש ואמרינן בתר הכי בגמ׳ איכא דאמרי הא נמי ודאי לא איבעיא לן דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי איבעי לן הכי הוא דאיבעי לן כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע אצל גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מגו ופסק כלישנא בתרא דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא:
כיסהו כיסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים וכו׳ היינו בעיין שכתבתי בסמוך ואסיקנא ת״ש נפל לתוכו שור חש״ו סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי לימא מדהוי פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש״מ לא אמרינן מגו ש״מ וכתבו התוס׳ קשה לר״י היכי פשוט מנפל לתוכו שור חש״ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע״י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים הכיסוי וא״כ יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר״י דכיסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה״ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהם הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחלתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי ולפ״ז לא שייך תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכ״כ הרא״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) כיסהו כראוי כו׳ ואפי׳ לא שכיחי גמלים כו׳ ז״ל הגמרא א״ד היכא דאינו יכול לעמוד לפני גמלים אע״ג דלא שכיחי כיון דאתו לפרקים ואתו וארעוהו ונפל שם השור פשיטא דחייב דפושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא יבואו גמלים כי תיבעי לן שהכיסוי יכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרי׳ מגו דהוה פושע לענין גמלים הוי פושע (פי׳ מיחשב פשיעה) נמי לענין התלעה או לא ומסיק וקאמר ת״ש נכל לתוכו שור חש״ו סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי נימא מדהוה פושע לענין חרש הוה נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש״מ דלא אמרינן מגו ש״מ וכתבו שם התוס׳ ז״ל וא״ת וכי נמי לא אמרינן מגו נמי מתחייב דתחלתו בפשיעה הוה לענין שוורים אם יעברו גמלים תחלה ואח״כ שוורים ותירץ ריב״א דלא אמרי׳ תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא דמחמת הפשיעה בא האונס אבל הכא אפילו היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע כו׳ עד אבל ק׳ לר״י היכי מיפשט מנפל לתוכו שור חש״ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא דלא יחשב פושע ע״י מגו שהרי לא פשע כלל לגבי שור פקח אבל בבעי׳ דידן הוא פושע לענין השוורים כי מרעי הגמלים להכיסוי ולכך יש להועיל שם המגו וליחשב [פושע] לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר״י דמיירי כאן דמיד שיעברו שם הגמלים יפחת הכיסוי כו׳ דהשתא הוה מתחלה ועד סוף אונס לגבי שוורים כו׳ ע״ש והנה מבואר מדברי ר״י דס״ל דאם לא היה הכיסוי נופל מיד כשיעברו עליו הגמלים היה חייב אף כשנפל מחמת התלעה וה״ט כיון דפשע לענין שור זה עצמו שנפל שם דאילו עברו שם תחלה גמלים היה נופל השור בפשיעה (משא״כ לענין פשע לענין שור חרש ונפל שמה שור פקח דלענין שור פקח שנפל בסוף לא פשע כלל) מחייבינן ג״כ לענין התלעה ומחשבינן לאונס הבא מחמת פשיעה דאמרינן כיון דהתלעה ג״כ לא שכיח כולי האי אלא שאירע כן שהתליע אלמלא כיסהו בכיסוי אחר שהוא חזק לגמלים לא ארעוהו אונס דהתלעה ועיין בתו׳ פ׳ המפקיד דכתבו שם התו׳ כיוצא בזה דכל שתחלתו בפשיעה תלינן בו ומחייבינן ליה כל מה שאפשר לתלות בו:
(ט) כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור כו׳ שם דף נ״ב וכי מאחר שכיסהו כראוי היכי נפל תורא ומוקי לה בשהתליע מתוכו:
כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורי׳ כו׳ ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי׳ לא שכיחי גמלים פי׳ ואפי׳ אינם מצויים כלל ונזדמן דבאו דהוה אונס דמ״מ מיקרי פושע דהי״ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא ויפול אבל לא הו״ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא גמל ויקלקל הכיסוי בעניין שיפול אח״כ שור היכא דאינם מצויים גמלים כלל וכ״כ התו׳ שם:
ומ״ש ואפי׳ פקח הוא כצ״ל ואגמל קאי דאפי׳ הוא פקח וביום דכה״ג אפי׳ אם היה הבור מגולה פטור וכמש״ר מיד אחר זה גם לקמן בסי׳ זה מ״מ כיון שכיסה ואינו יכול לעמוד בפני גמלים חייב וכן הוא בהדיא במיימוני ובש״ע ומה שכתבתי ששייך לומר פקח או שוטה אשור מבואר שם דף נ״ד וכ״ר בסי״ זה:
ומ״ש ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו כו׳ כל זה שם דף נ״ב וכא״ד דלשם דפשוט ליה האי בבא ובבא שנייה דהתליע איבעיא ליה ואיפשיטא שם דלא אמרי׳ מגו וכתבו התו׳ דהיינו דוקא כשהיה נופל הכיסוי מיד וכמש״ר וכתבו התו׳ שם וגם מוכח כן מדברי רבינו מיניה וביה דמש״ר בבבא דהתליע ושכיחי גמלים דחייב דל״ד שכיחי קאמר אלא אפי׳ מצויים לפרקים ג״כ תחילתו בפשיעה וסופו באונס מיקרי דהא בבבא קמייתא כיון דמצויים גמלים לפרקי׳ ויקלקלו הכיסוי מחייב ליה אם נפל אח״כ שור ורבי׳ קרי ליה שכיחי והראיה דברישא היכא דל״מ לעמוד בפני גמל ונפל שם גמל כתב דחייב אפי׳ היכא דלא שכיחי ולא כתב אפי׳ היכא דלא מצויים כלל דהא בכה״ג נמי חייב וכמ״ש בשם התו׳ לעיל אלא ודאי שכיח קרי ליה מצוי גם י״ל דכתב ושכיחי גמלים בסיפא בחיוב אגב מציעת׳ דשם כתב וגמלים שכיחים לרבותא דאפ״ה פטור וק״ל:
יפלו מיד פי׳ וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי וא״כ הוה תחלתו וסופו באונס:
(ט) {ט} כיסהו כראוי. משנה שם (דף נ״ב):
כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו׳. שם איבעיא להו ופסק כאיכא דאמרי וע״פ מ״ש התוס׳ והרא״ש שם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(כג) כִּסָהוּ בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי שְׁוָרִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי גְּמַלִּים, וְהָלְכוּ עָלָיו גְּמַלִּים וְנִתְרוֹעֵעַ, וְהָלְכוּ עָלָיו שְׁוָרִים וְנָפְלוּ בּוֹ, אִם אֵין הַגְּמַלִּים מְצוּיִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. {מִיהוּ, אִם נָפַל בְּתוֹכוֹ גָמָל, אֲפִלּוּ פִּקֵּחַ, חַיָּב, דְּהוֹאִיל וְרָאָהוּ מְכֻסֶּה עָבַר עָלָיו (טוּר ס״ט).} וְאִם יָבֹאוּ שָׁם גְּמַלִּים אֲפִלּוּ לִפְרָקִים, חַיָּב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מ) צ) שם כ׳ ה״ה מבואר שם בסוגי׳ בלישנא בתר׳ וכו׳ (שם ע״ב)
(מא) ק) שם בתוספת וכ״כ הרא״ש שם בפסקיו וז״ל ואע״ג דלא שכיחי גמלים דאבעי ליה למיחש דלמא אתו גמלי׳ ולענ״ד דבמקום שאינם מצויי׳ כלל פטור
(לו) מיהו אם נפל בתוכו גמל כו׳ – פי׳ אע״ג דגמלים אינם שכיחי׳ כלל מ״מ ה״ל לאסוקי אדעתי׳ שמא יבא אבל אם נפל שמה שור כולי האי לא ה״ל לאסוקי אדעתי׳ כשאין גמלים שכיחים שיבא גמל ויארעוהו ואח״כ יבא שור ויפול בו:
(ל) אם אין כו׳ – שם ואי דלא כו׳:
(לא) מיהו כו׳ – הרא״ש ותוס׳ שם ד״ה ואתו כו׳:
(לב) אפי׳ כו׳ – הרא״ש:
(לג) ואם יבאו כו׳ – שם א״ד הא כו׳:
כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפילו לא שכיחי גמלים ואפילו דפקח הוא וביום דכיון שראהו מכוסה עובר עליו ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו וקלקלו הכסוי ואח״כ נפל בו שור ומת אם גמלים מצויין שם אפילו לפרקים חייב אבל אם אין גמלים מצויין שם כלל פטור.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כד) הִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפְלוּ בּוֹ שְׁוָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַגְּמַלִּים מְצוּיִים שָׁם תָּמִיד וַהֲרֵי הוּא פּוֹשֵׁעַ לַגְּמַלִּים, הוֹאִיל וּמֵחֲמַת שֶׁהִתְלִיעַ נָפְלוּ בּוֹ הַשְּׁוָרִים, פָּטוּר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {הַגָּה: וְיֵשׁ מְחַלְּקִין: דְפָטוּר בִּכְהַאי גַוְנָא, דַּוְקָא שֶׁאִם הָיוּ עוֹבְרִים הַגְּמַלִּים הָיוּ נוֹפְלִים עִם הַכִּסּוּי, דְּאָז לֹא פָשַׁע כְּלָל לְגַבֵּי שְׁוָרִים, דְּאִם יַעַבְרוּ גְמַלִּים יִפֹּל הַכִּיסוּי, וְלֹא יַעַבְרוּ שְׁוָרִים פִּקְחִין כִּי יִרְאוּ שֶׁאֵינוֹ מְכֻסֶּה; אֲבָל אִם הוּא שֶׁאִם יַעַבְרוּ הַגְּמַלִּים לֹא יִפֹּל הַכִּסּוּי רַק יִתְרוֹעֵעַ, וְאִם יַעַבְרוּ אַחַר כָּךְ שְׁוָרִים יִפְּלוּ, חַיָּב אַף בְּהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ, דְּהוֹאִיל וּפָשַׁע לְגַבֵּי שְׁוָרִים חַיָּב אַף בְּהַתְלָעָה (טוּר ס״ט).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מב) ר) שם בעיא שם בלישנא בתרא ואיפשיט׳ שם
(מג) פירוש דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ״ש לעיל בבהמה דעכו״ם
(מד) ש) כ״כ הרא״ש שם בפסקיו מדברי התוס׳ שם בשם ר״י
(לז) והרי הוא פושע לגמלי׳ – פי׳ דאם עברו שם גמלים היו נופלים שם השוורי׳ והגמלי׳ שכיחי׳ וה״ל פושע מתחלתו שמא יעברו שם גמלים מ״מ הואיל ולא עברו גמלים ולא נפלו לבור אלא מכח שהתליע הכיסוי ה״ל אונס שלא בא מחמת הפשיע׳ ופטו׳ וע״ז כ׳ מור״ם דיש מחלקין וס״ל דחיי׳ בזה:
(לח) חייב אף בהתליע מתוכו – הטור כתב מילתא בטעמא יותר והוא כיון דפשע לענין השור זה עצמו דהרי זה השור שנפל כאן מחמת התלעה ג״כ הי׳ נופל שם אם הי׳ שעברו שם גמלים וקלקלו הכיסוי (משא״כ כשנפל בבור שור פקח דאף שפשע לענין נפיל׳ שור חרש או סומא מ״מ לענין שור פקח שנפל שם לא הי׳ בו צד פשיע׳) כיון דפשע מתחל׳ בשור זה עצמו אף שבסופו הי׳ האונס מחמת התלעה ונראה דאינו מחמת הפשיע׳ מ״מ כל שפשע מתחלה באותו דבר עצמו כל מאי דאפשר לתלות בו תלינן אף בחשש רחוק (ובפרט התלעה שהוא ג״כ דבר שאינו שכיח וכ״ד שא״ש הוא על המיעוט) ותלינן לומר שאם הי׳ מכסהו בכיסוי חזק שראוי לעמוד לפני הגמלים לא הי׳ נתלע ועפ״ר מ״ש עוד מזה יותר כאן וגם לעיל ר״ס שצ״ו:
(ג) (ס׳ כ״ד) ויש מחלק. כתב רש״ל וק״ל רפ׳ המפקיד דלא אמרינן מגו שפשע לענין שיצא לאגם כו׳ כ״פ התוס׳ שם וכן הרא״ש גופא דלא אמרינן תחלתו בפשיעה כו׳ היכא שהאונס לא בא מחמת הפשיעה וכ״ל דלשון מגו לחוד ולשון תחלתו בפשיעה לחוד כי מגו לא אמרי׳ אלא היכא שהפשיעה והאונס הכל ענין א׳ ובענין א׳ הוא כגון הכא שהפשיעה בזה זה שלא יכשול ולא יפול בבור והאונס בשור זה שנפל נמי בבור ע״כ אמרינן שפיר מגו אבל התם שהפשיעה היא במה שיצאה לאגם דאיכא למימר שמא תגנוב או תאבד והאונס היא במיתה אין שייך מגו בזה אלא מכח תחלתו בפשיעה באת לחייבו לזה אף באונס א״כ היכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה פטור עכ״ל:
(לד) ויש מחלקין כו׳ – כפי׳ תוס׳ בד״ה הנ״ל ונראה לר״י כו׳. וס׳ הראשונה סובר כפי׳ ריב״ם שם וכ״כ הרשב״א:
(ליקוט) ויש מחלקין כו׳ – כפי׳ ר״י בתוס׳ שם דלא כריב״א אע״ג דלעיל סי׳ רצא ס״ט קי״ל כדברי ריב״א כ׳ ביש״ש פ״ה סל״ח לחלק בין מיגו דהוי פשיעה כו׳ לתחלתו בפשיעה כו׳ כי הכא אמר מיגו כו׳ משום דהפשיעה והאונס בענין אחד הוא בנפילה בבור אבל התם הפשיעה לענין זאבים וגנבים והאונס הוא במיתה ע״ש (ע״כ):
כסהו כסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים בענין שאם יעברו עליו גמלים יפלו מיד ולגמלים שכיחי ולא עברו עליו אלא התליע ונפל בו שור פטור אף על פי שפשע לענין גמלין כיון דלענין שור לא פשע שאם יעבור עליו לא יפול ואם יעברו עליו גמלים ויפילוהו וישאר פתוח פטור על שור פקח שיפול בו אח״כ הילכך פטור אבל אם כסהו בענין שכשיעבור גמל עליו לא יפול מיד אלא יתקלקל בענין שיפול כשיעבור עליו שור אח״כ ושכיחי גמלים והתליעו מתוכו ונפל בו שור חייב דאמרי׳ מיגו שפשע לענין שור זה עצמו שנפל שראוי ליפול בו אחרי שיעברו עליו הגמלים ויקלקלוהו פשע נמי לגבי היכא שנפל בו אחר שהתליע מתוכו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כה) בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, וְעָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָהוּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָהוּ. הָרִאשׁוֹן חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר דָּלְיוֹ לַשֵׁנִי. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁנֵיהֶן חַיָּבִין, עַד שֶׁיִּמְסֹר דָּלְיוֹ לַשֵּׁנִי (טוּר ס״י).} וּמִשֶּׁמָּסַר דָּלְיוֹ לַשֵּׁנִי לִדְלוֹת מִמֶּנּוּ, נִפְטָר הָרִאשׁוֹן, וְנִתְחַיֵּב הַשֵּׁנִי לְכַסוֹתוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מה) ת) שם דין ז׳ וכ׳ ה״ה משנה מפורשת פרק הפרה (שם דף נא ע״א) ומסירת הדלי מבואר בגמ׳ (שם ע״ב) ופסק כר״א בן יעקב דאיפסק הלכתא כוותיה בנדרים פ״ה (דף מו ע״ב) ע״כ וכ׳ הרא״ש שם בפרק הפרה הביאו הב״י וז״ל גי׳ רש״י השני חייב והרי״ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין ב׳ גרסאות כלל דלפי׳ רש״י השני חייב בשהניחו משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ולגירסת הרי״ף ז״ל ה״פ אף הראשון חייב דלא תימא השני שעבר עליו באחרונה חייב וכו׳ ע״כ ולענ״ד אין ספק שגי׳ הרי״ף היה גירסת רבינו הרמב״ם וה״ה ושגם דעת הרמב״ם הי׳ כך שגם הראשון חייב כי כן מבורר שם בגמ׳ למאי דמוקמי לה אליבא דרב״י וכמ״ש הרא״ש לדברי הרי״ף וכבר תמה הב״י על רבינו הטור שכ׳ על דברי הרמב״ם ולא נהירא וכו׳ ולא פי׳ דבריו כמו שפי׳ הרא״ש דברי הרי״ף
(לט) וי״א דשניהן חייבין – הא דכתב מור״ם בל׳ י״א משום שנ״ל מוכח דהראשון חייב דכ׳ הרמב״ם והמחבר ר״ל דחייב הראשון לבדו דאם לא כן אלא תאמר מ״ש חייב הראשון ר״ל אף הראשון וכמו שפי׳ הרא״ש לדברי הרי״ף א״כ מ״ש אחר זה עד שימסר דליו לשני ע״כ ר״ל דכוונתו דאז נתחייב השני לבדו ותו לא הוה צ״ל ז״ל ומי שמסר דליו להשני כו׳ נתחייב השני לכסותו וק״ל ומה״ט כתב הטור ג״כ אל׳ הרמב״ם שהוא כל׳ המחבר ול״נ כו׳ ע״ש וכמ״ש בדרישה ולא כב״י שתמה על הטור עבור זה:
(מ) ומשמסר דליו להשני לדלות – משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פי׳ ר״ח אבל רש״י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע״ש:
(יח) לדלות – משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פירש ר״ח אבל רש״י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע״ש. שם:
(לה) בור כו׳ – כגי׳ הרי״ף:
(לו) וי״א כו׳ – כגי׳ שלנו והרא״ש כ׳ דאף גי׳ הרי״ף י״ל כפרש״י. וע״כ נ״ל כן כמש״ש כתנאי המדלה כו׳ במאי קמפלגי כו׳:
ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון וכו׳ – נ״ב: הנה מקור דין זה הוא מהש״ס דב״ק פ״ה וקשה לי טובא דמה מהני שמסר לו דליו הלא בש״ס משמע שם דמדין שמירה אתי עלה דכיון שמסר לו דליו נעשה כשומר עליו והלא קיי״ל דאין דין שמירה בקרקעות וא״כ למה יתחייב הלה לשלם מכח שמור וצ״ע טובא:
{י} בור של ב׳ שותפין שעבר עליו הראשון ולא כסהו הב׳ ולא כסהו שניהן חייבין ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור:
{יא} וכן הדולה מבור של רבים ובא חברו וא״ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכסוי לשון הרמב״ם עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ולא נהירא אלא שניהן חייבין עד שימסור דליו לשני:
(י) {י} בור של שני שותפין שעבר עליו הראשון ולא כיסהו הב׳ ולא כיסהו שניהם חייבים משנה שם (נא.) בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב [ז״ל הרא״ש] ה״ג רש״י ורי״ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שתי גירסאות הללו דלפרש״י השני חייב כשהניחו משתמש הא לאו הכי שניהן חייבין ולגירסת רב אלפס ה״פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסוייה עכ״ל:
ומה שכתב ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור שם בגמרא וראשון מאימת מיפטר רבה ורב יוסף משמיה דר׳ מני חד אמר משיניחנו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו פירוש דליו כיסוי הבור ופסק הרא״ש כמאן דאמר משימסור לו דליו וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכות נזקי ממון:
ודע שרש״י כתב כלשון הזה וראשון מאימת מיפטר דיטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני׳ נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני׳ שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו. כיסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון אותו כיסוי הבור עכ״ל.
ואין נראה כן מדברי הפוסקים ז״ל:
(יא) {יא} וכן הדולה מבור של רבים ובא חבירו וא״ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכיסוי:
לשון הרמב״ם עבר עליו הראשון ולא כיסהו וכו׳ הראשון חייב עד שימסור דליו לשני בפי״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שאמר ול״נ אלא שניהם חייבים עד שימסור דליו לשני יש לתמוה על רבינו שתמה על הרמב״ם ולא תמה על הרי״ף שגם הוא גורס הראשון חייב ואי ניחא ליה להרי״ף משום דאיכא למימר דאף הראשון חייב קאמר וכדפי׳ הרא״ש ז״ל ה״נ יפרש כן לדעת הרמב״ם ז״ל ולא יכתבו עליו דל״נ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) בור של שני שותפין שעבר עליו הראשון ולא כיסהו כו׳ ז״ל הרא״ש שם כו׳ [עב״ח שהביאו] וז״ל הגמרא שם דף נ״א וראשון מאימתי מיפטר רבה ורב יוסף משמיה דרב מני חד אמר משיניחהו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו עכ״ל הגמרא וכתב ע״ז הב״י ז״ל ודע שרש״י כתב כו׳ [עב״ח שהביאו] ואין נראין כן דברי הפוסקים ז״ל עד כאן לשון ב״י ודע דכל׳ רש״י הוא ג״כ ל׳ נ״י ולא עמדתי על סוף דעתו דב״י במ״ש דאין נראה כן דעת הפוסקים דפשוט בעיני דרש״י לא בא אלא לתרץ לשון הגמרא דקאמר מאימתי מיפטר הראשון וכבר כתבתי שגירסת רש״י היתה במשנה השני חייב ופירש השני לבדו חייב והראשון פטור וק׳ לרש״י מאי קאמר הגמרא מאימתי מיפטר הראשון דילמא מיד שעבר השני נפטר הראשון ע״ז פי׳ דפשוט להגמרא דאין השני מתחייב מיד בכולי בהעברתו זא״ז דמאי קעבד השני דליחייב בכולו אלא ודאי עבר דקתני פירושו נשתמש וע״ז קאמר מאימתי כו׳ מאיזה שימוש והלאה שיעשה השני שיפטר הראשון וע״ז מסיק וקאמר דלמ״ד משיניחנו הראשון להשני משתמש והלך לו ממנו אמרי׳ מסתמא קיבל עליו השני שמירת הבור לבדו (ומ״ש דאם נפטר מזה עד שימסור להשני הדלי ואז נתחייב לבדו הן שנשתמש בו הראשון או לא) אלא משום דהמשנה נקטה חד לישנא בראשון ושני עבר הראשון ולא כיסהו והשני כו׳ ר״ל וגם השני עבר מש״ה כתב רש״י דצ״ל דהמשנה איירי בנשתמשו בו שניהם ולאפוקי העברה בעלמא זא״ז ולמ״ד שפי׳ מסר לו דליו אצ״ל שנשתמשו בו אלא שבא הראשון וגילה הבור ונטל כיסוי דהבור בידו ומסרו להשני והשני נטלו והניחו ע״ג קרקע והלך לו ג״כ מיפטר הראשון והשני חייב בכולה ואם לא גילה שום א׳ מהן רק מעצמו נתגלה באיזה אופן ועברו לפניו זא״ז וראוהו מגולה ולא כיסוהו שניהן חייבין כיון שהן בעלי הבור ואנן קיי״ל כמ״ד משימסור דליו ומש״ה סתמו הפוסקים ולא הזכירו שום שימוש כ״א העברה זא״ז ומסירת דליו וזה פשוט בעיני ודוק:
(יא) עבר עליו הראשון כו׳ עד ול״נ אלא (משום) שניהן חייבין כו׳ ז״ל ב״י יש לתמוה על רבינו שתמה על הרמב״ם ולא תמה על הרי״ף שגם הוא גורס הראשון חייב [ואי ניחא ליה להרי״ף משום דאיכא למימר דאף הראשון חייב] קאמר וכדפי׳ הרא״ש ז״ל אם כן [ה״נ] יפרש גם כן לדעת הרמב״ם ז״ל ולא יכתוב עליו דל״נ עד כאן לשונו ונלע״ד ליישב דודאי לא נעלם מעיני רבינו [פי׳] הרא״ש שיישב דל״פ הרי״ף עם רש״י וכנ״ל אלא שדייק מל׳ הרמב״ם שכתב שם בפי״ב דין ז׳ ז״ל הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו עכ״ל ואי כוונתו במ״ש הראשון חייב דגם הראשון חייב א״כ מ״ש עד שימסור דליו לשני פירושו דאז הראשון פטור וק׳ א״כ למה הוצרך לחזור ולכתוב ע״ז ומשמסר דליו לשני נפטר הראשון אלא ודאי כוונתו במ״ש הראשון חייב עד שימסר לו דליו דהראשון חייב לבד והייתי אומר כשמסר לו דליו אז נפטר [מהחצי קמ״ל דנפטר] הראשון לגמרי והחיוב מוטל על השני בכולו ופי׳ זה נכון ומתיישב על הלשון משא״כ הרי״ף שקיצר ולא כתב אלא לשון המשנה מש״ה ניחא ליה לרבינו לפרש דמ״ש הראשון חייב כדפירשו הרא״ש:
(י) בור של שני שותפין כו׳ שניהם חייבים כו׳ דין זה ממשנה וגמרא דף נ״א וכמ״ד משימסור לו דליו שפסקו הלכה כמותו ועד״ר ויש לתמוה על הרי״ף שלא העתיק אלא לשון המשנה וע״פ גירסתו שגרס הראשון חייב ור״ל גם הראשון וכמ״ש בדרישה והול״ל עליו ל׳ הגמרא ללמוד מינה דחיוב זה דהראשון אינו אלא עד שימסור לשני הכיסוי וי״ל דהרי״ף קיצר וסמך על מ״ש אלשון משנה הנ״ל מימרא דר״א דהמוכר בור לחבירו כיון דמסר לו דליו קנה דמהאי מימרא נלמד נמי דמשמסר הראשון לשני (דלא) [דליו] נפטר דאהא מייתי לה הגמרא שם ע״ש ודוק:
(יא) וכן הדולה מבור של כו׳ שם ע״ב בברייתא קאמר ע״ז ראב״י משימסור לו דליו דמיפטר הראשון הלא״ה אף שאמר לו השני הנח לי לדלות והראשון הניחו משתמש ודלה והלך לו אפ״ה אין השני מתחייב בכולו אלא שניהן יחד וזהו ג״כ כוונת רבי׳ במ״ש אין השני מתחייב ר״ל אין מתחייב בכולו וכדמסיק רבי׳ וכ״כ בהדיא אחר הבאת הרמב״ם וק״ל:
ל׳ הרמב״ם עבר כו׳ בפי״ב מהנ״מ כ״כ:
ומ״ש עליו רבי׳ ול״נ כו׳ עד״ר:
דליו פירש״י כיסויו והנ״י כתב טעם לדבר למה לא פי׳ דלי כמשמעו ע״ש ומסיק שם דר״ח פירש דלי כמשמעו ע״ש וכן הוא ל׳ הרמב״ם והש״ע בסכ״ב ע״ש:
(י) {י} בור של שני שותפין וכו׳. משנה שם (דף נ״א) ומפרש בגמרא משכחת לה כגון שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן לה״ג רש״י עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב ופירשו בגמרא פשיטא לן הני עבר דקתני מתני׳ נשתמש קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע וכ״כ הרא״ש דהשני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ורי״ף דגרס הראשון חייב ה״פ אף הראשון חייב וכו׳ עכ״ל ור״ל כשלא הניח הראשון לשני משתמש וגם לא מסר לו הכיסוי הילכך אף הראשון חייב ואין חילוק בדין בין שתי הגירסאות וכך הם דברי רבינו ולא ידעתי למה כתב בית יוסף על פי׳ רש״י דאין נראה כן מדברי הפוסקים דפשיטא דלא נקט רש״י עבר דקתני נשתמש דוקא בנשתמש דה״ה אפילו לא הניתו משתמש אלא מסר לו דליו נמי השני חייב והראשון פטור והא דנקט משתמש לאפוקי שעברו עליו שניהם זה אחר זה וכו׳ דשניהם חייבים וכדעת הפוסקים כך היא דעת רש״י:
(יא) {יא} וכן הדולה מבור וכולי לשון הרמב״ם. וכו׳ ולא נהירא וכו׳. אע״ג דהרא״ש כתב לפרש לגירסת המשנה להרי״ף דהראשון חייב דר״ל אף הראשון חייב מ״מ לא ראה רבינו לפרש כך בדברי הרמב״ם דפוסק מפרש הוא והו״ל לפרש ומיהו ודאי דדעת הרמב״ם אינו אלא לאורויי דאין הראשון חייב אלא עד שמסר הכיסוי לשני אבל משמסר דליו לשני נפטר הראשון ונתחייב השני אבל הא פשיטא דבעברו עליו שניהם זה אחר זה דשני פשיטא דחייב אלא אף הראשון חייב דהוא עיקר חידוש. כיסהו הראשון וכו׳ כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים וכו׳. כך היא גירסת הרא״ש בדברי רבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וז״ל רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים וכו׳ וז״ל הרמב״ם ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים וכו׳ וכתב עליו הראב״ד וז״ל אין בגמ׳ עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ״ל ורבינו הביא לשון הרא״ש דגרס בדרבי יוחנן בכדי שידע והביא פי׳ הראב״ד עליו דמשמע שיעור מנהגו וכו׳ ודחה דברי הרמב״ם גם דחה גירסתינו בגמ׳ בדברי ר׳ יוחנן בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו׳ דמשמע דאין משערי׳ בשיעור מנהגו וכו׳ בלבד אלא מוסיף בשיעור דאינו חייב אלא עד שיודיעוהו וישכור פועלים וכו׳ והא ליתא אלא חייב מיד בשיעור מנהגו וכו׳:
ומ״ש ופרש״י וכו׳ כ״כ הרא״ש ע״ש פרש״י ותוס׳ והסכים לדברי התוס׳ אבל בפרש״י שלנו כתוב וז״ל אבל לשני שבא וכשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהו״ל לאותובי שומרים עילויה עכ״ל לפי זה ניחא דכיון שנשתמש בו חייב לאותובי שומרי׳ עליה ועל פי׳ זה לא הקשו בתוס׳ שלנו שום קושיא וכמו שהוא בפרש״י שלפנינו כך כתוב בנ״י:
כתב הרמ״ה וכו׳ מדלא קאמר ויקנה ארזים. ולפעד״נ דאין זה דיוק אלא הדבר פשוט דהיכא דמוצא לקנות ארזים חייב לקנות מיד אפילו אינו מוצא לקנותם אלא ביוקר דכיון דהאי בור תקלה דידיה הוא דכרייה אי נמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והא דקאמר למיקץ ארזים רבותא אשמועי׳ דלא תימא דכיון דאינו מוצא לקנותם פטור דליתא אלא חייב לשכור פועלים לקצוץ ארזים מן הלבנון אפילו הוא רחוק מלבנון והדרך מקולקל אפילו הכי חייב לשכור פועלים וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(כו) כִּסָהוּ הָרִאשׁוֹן, וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִּסָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. וְעַד אֵימָתַי יִהְיֶה הַשֵּׁנִי חַיָּב לְבַדּוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע הָרִאשׁוֹן שֶׁהַבּוֹר מְגֻלֶּה, וּכְדֵי שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים וִיכַסֶנּוּ; וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ תּוֹךְ זְמַן זֶה, הֲרֵי הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב בּוֹ, וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ אַחַר זְמַן כַּזֶּה, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶם פָּשְׁעוּ בוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם לַשֵּׁנִי נוֹתְנִין זְמַן עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הוֹדָעָה (טוּר סי״ב בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מו) א) שם ושם במשנה דף נב פסק כר׳ יוחנן ועל מה שהשיגו הראב״ד אין בגמרא עד שידע הראשון וכו׳ כ׳ ה״ה ומדברי שאר המפרשי׳ נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר ע״כ וכן הוא בגירסת הגמרא שלפנינו וכן כ׳ התוס׳ שם
(מז) ב) שם בתוספות
(מא) עד שידע הראשון – דקדק וכ׳ עד שידע דהיינו שהודיעו ממש ולא די בכדי זמן שיכול להוודע דדילמא לא נודע לו ואח״כ כ׳ וכדי שישכור פועלים כו׳ דאחר שנודע לו והי׳ לו שהות זמן לשכור פועלים ולא שכרם מאז גם הוא יש לו חלק בתשלומי נזקין ועפ״ר:
(מב) אלא שאינו צריך הודעה – דהא מיירי שכבר ידע דהא מתחל׳ כ׳ ובא השני ומצאוהו מגול׳:
(לז) עד שידע כו׳ – כ״ה גי׳ הרמב״ם והרא״ש כר׳ יוחנן:
(ליקוט) עד שידע – כ״ה גי׳ בגמ׳ וכ״ה גי׳ הרא״ש וכ״כ הטור (ע״כ):
(לח) וי״א כו׳ – תוס׳ ד״ה בכדי כו׳. והרמב״ם ס״ל כפירש״י:
{יב} כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד מתי יפטר הא׳ כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל תקלה שיארע בו בתוך זה הזמן השני לבדו חייב ופי׳ הראב״ד אם יש בכדי שידע שיעור שרגיל לחזור לדלות מבורו חייב אף על פי שלא ידע ופירש״י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון אבל שני שעבר עליו ומצאו מגולה היה לו להושיב שם שומר מיד כיון שלא עשה כן חשוב פושע ור״י פי׳ דהה״נ לשני נותנין לו שיעור לשכור פועלים ולכרות ארזים אלא שא״צ הודעה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל.
(יב) {יב} כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו הב׳ חייב משנה בפרק הפרה (בבא קמא נב.):
ומה שכתב ועד מתי פטור הראשון כדי שידע שהוא מגולה וכו׳ שם אמתני׳ דבסמוך וראשון עד אימת מפטר א״ר בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ור״י אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים יכסנו ופסקו הפוסקים כר׳ יוחנן וכתב הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות נזקי ממון כל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבד חייב בו וכל שימות בו אחר זמן זה בזה שניהם חייבים לשלם שהרי שניהם פשעו בו:
ומה שכתב רבינו שפירש הראב״ד כדי שידע משמע שיעור מנהגו שחוזר לדלות מבורו שם בהשגות וכתב ה״ה על זה ומדברי שאר המפרשים נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר עכ״ל:
ומה שכתב שפרש״י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון וכו׳ ור״י פי׳ דה״ה נמי לשני נותנין לו וכו׳ שם [ברש״י ובתוספות]:
ומה שכתב ולזה הסכים א״א ז״ל שם כתב על דברי ר״י וכן מסתבר דכך היה ראוי לחייב הראשון להושיב שומר כשידע כמו השני כשראהו מגולה אלא זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואינם צריכין להושיב שומר:
כתב הרמ״ה מדקאמר ולכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין עד שימצא לקנות בשוויים וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה שם ד׳ נ״ב ובגמ׳ שם גרסי׳ עלה ז״ל וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו [ור״י אמר בכדי שיודיעוהו] וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכתבו ע״ז התו׳ שם ז״ל בכדי שידע כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מיחייב דאין סומך על שמועה עד שיודיעוהו ור״י אמר עד שיודיעוהו וישכור כו׳ וה״ה דלשני נותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרין שלא יפול שום דבר בהבור עכ״ל תוס׳ והלכה כר״י וצ״ע למה כתב רבי׳ כדי שידע הא ר״י נמי בכדי שיודיעוהו קאמר כשמואל אלא שמוסיף בשיעורו ומה״ט נראה שלא כתב הרמב״ם בכדי שידע אלא ז״ל שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור כו׳ והרי שמצריך מתחלה ידיעה ממש ובשכירות כתב בכדי והוא כדברי התוס׳ הנ״ל ואפשר לחלק בין ל׳ בכדי שידע דר״ל בשיעור שידע ובין ל׳ כדי שידע ונראה דודאי רבינו בעי בכדי שיודיעוהו ולא הוצרך לפרשו דסמך אמ״ש וישכור פועלים ויכרות ארזים דכל זה ודאי אינו אלא אחר שיעור שהודיעוהו אלא משום דס״ל כהראב״ד דס״ל גם לשמואל ור״י לא בעינן הודעה ממש אלא בעינן שיעור יותר ארוך דהיינו כדי שיודיעוהו שהוא יותר משיעור בכדי שידע וכמ״ש התוס׳ ומש״ה כתב בכדי וכמש״ר מיד אחר זה דברי הראב״ד ומשמע דס״ל כוותיה והא דקאמר ר״י עד שיודיעוהו וישכור כו׳ לא אתי אלא לאפוקי מדשמואל דקאמר דאף שיודיעוהו לא נתחייב עד שג״כ ישכור פועלים כו׳ ודוק:
ופי׳ הראב״ד אם יש בכדי כו׳ ז״ל בהשגות א״א אין בגמרא עד שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו ופשוט דאין הראב״ד מחולק אלא בפי׳ כדי שידע שהוא מגולה אבל גם הוא מודה שיש לו זמן כדי לשכור פועלים וק״ל. ולזה הסכים א״א ז״ל טעמו מדכתב זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואין צריכים להושיב שומר:
מדלא קאמר ויקנה ארזים כו׳ דאז היה ודאי משמע שיקנה בכל סך מה שימצאם לקנות דא״ל דאדרבה לכרות משמע (זו כוונת פי׳) דאם הוא ביוקר ילך ויכרות באיזה ענין כדי שיהיה לו שהרי אמרו ישכור פועלים ויכרות אבל הוא עצמו אינו מחוייב לכרות ש״מ בלכרות סגי קאמר וא״צ לקנות וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כז) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אֵינוֹ מוֹצֵא לִקְנוֹת אֲרָזִים אֶלָּא בְּיֹקֶר, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּמְצָא לִקְנוֹת בְּשָׁוְיָם.
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מח) ג) שם סי״ב בשם הרמ״ה ודייק לי׳ מדקאמר לכרות ארזי׳
(מג) צריך להמתין לו כו׳. ע״ש בטור ובפריש׳ שם כתבתי הוכחתם:
(לט) יש כו׳. כל כו׳ – עבה״ג:
כתב הרמ״ה מדקאמר לכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים מדלא קאמר ויקנה ארזים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כח) כָּל הַנְּזָקִים, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּעַצְמוֹ לְסַלְּקוֹ, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים. וְהָנֵי מִלֵּי דְאָנוּס, כְּגוֹן בּוֹר שֶׁכִּסָהוּ כָּרָאוּי וְהִתְלִיעַ, אֲבָל בּוֹר שֶׁהִנִּיחוֹ מְגֻלֶּה, פּוֹשֵׁעַ הוּא וּלְאַלְתַּר חַיָּב בִּנְזָקָיו.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מט) ד) גם זה סי״ג בשמו ודייק לה מדקאמר לשכור פועלים
(מ) וה״מ דאניס כו׳ – מדל״ק אמתני׳ דשם נ״א א׳:
{יג} ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים אלא לשכור פועלים דהה״נ לכל הנזקין אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה״מ דאניס כגון בור שכיסהו כראוי והתליע אבל בור שהניח מגולה פושע הוא ולאלתר חייב בנזקין:
(יג) {יג} ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) מדלא קאמרינן לדידהו כו׳ כצ״ל:
אבל בור שהניחו מגולה פי׳ שגילהו ולא חזר לכסותו משום הכי הוי פושע משא״כ בשני הנ״ל דאף דלא כיסהו מ״מ הוא ג״כ לא גילהו אלא שראהו מגולה והניחו כן מגולה מש״ה ס״ל לר״י והרא״ש הנ״ל דאף להשני נותנין לו שיעור כדי שישכור פועלים כו׳ והאי דקאמר וה״מ דאניס כו׳ נראה שהוא מדברי הרמ״ה וקאי אמ״ש לפני זה דה״ה לכל הנזקין כו׳ עד מסיק וקאמר וה״מ דאניס כו׳ וק״ל:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כט) הַמְכַסֶה בּוֹרוֹ בְּדָלְיוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל הַדְּלִי וְנָטַל דָּלְיוֹ, בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(נ) ה) מימרא דרבינא שם פ״ג דף ל׳ ע״א וכ׳ הטור סי״ד ואין בעל הכיסוי צריך להודיע
(מד) בעל הבור חייב. בטור מסיים בזה וכתב ז״ל ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו ע׳ ד״מ שכתבתי ליישב דל״ת מזה למ״ש הרא״ש דחייב הנוטל (והביאו מור״ם בהג״ה לעיל סימן שפ״ג ס״ד) דשאני התם בתשובה דהסומך חביתו בר״ה באבן של חבירו ובא חבירו ונטל אבנו דנשבר החביו׳ מיד וה״ל כהזיקו בידים משא״כ כאן בגיל׳ הבור דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשיפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כ״כ היזקו:
(יט) ונטל – ול״ד למ״ש הרמ״א בסי׳ שפ״ג ס״ב בהג״ה וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו׳ דשאני התם דנשבר החבית מיד והוי ליה כאילו הזיקו בידים משא״כ כאן דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשתפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כל כך היזקו. שם:
{יד} המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו:
(יד) {יד} המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו מימרא דרבינא בפ׳ המניח (בבא קמא ל.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) ועיין בזה בתשובת הרא״ש כלל ק״א סימן ג׳ שכתב באחד שסמך הבית בר״ה באבן חבירו ובא חבירו ולקחו ונשברה החבית חייב דהוה ליה לסמכה באבן אחר ואם כן מ״ש מכיסוי דפטור כשנטלו וע״ש:
(יד) המכסה בור בכיסויו של חבירו כו׳ מימרא בב״ק דף ל״א:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ל) הַמּוֹסֵר בּוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר, חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְכֻסֶה, הֲרֵי הַבְּעָלִים חַיָּבִים, שֶׁהַבּוֹר עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאֵלּוּ אֵין בָּהֶם דַּעַת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(נא) ו) ל׳ הרמב״ם שם פי״ב מהר״מ ד״ח
(נב) פי׳ השומר חייב וכ״כ הטור סט״ז
(נג) ז) בריית׳ בפ״ק (דף י ע״א)
(נד) ח) והראב״ד השיגו שם וכ׳ ה״ה וכבר הכריע הרשב״א ז״ל כדברי רבינו ז״ל שאפי׳ מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכתא כוותיה וכמוכרח בסוגיא שם דף ט׳ ע״ב
(מה) שהבור עשוי להתגלות. ע״ל בסי׳ שצ״ו ס״ו בדין המוסר שורו ביד חש״ו דכתב דאפי׳ היה קשור בהחבל מחשב פשיעת בעלים משום שדרך השור להתיר הקשר ופירש התו׳ דר״ל דחש״ו בעצמן יתירוהו נראה דה״ה כאן י״ל כיון דלאו בני דעה נינהו חיישינן שיגלו להבור העשויה להתגלות בקל כי בגמ׳ אתאמרו הני שני דינים יחד ע״ש שכתבתי שם לשון הגמרא:
(כ) להתגלות – ע״ל סי׳ שצ״ו ס״ו במוסר שורו ביד חש״ו דאפילו היה קשור בחבל מיחשב פשיעת הבעלים משום דדרך השור להתיר הקשר ופירש התוספות דר״ל דחש״ו בעצמן יתירוהו ונראה דה״ה כאן יש לומר כיון דלאו בני דעת נינהו חיישינן שיגלו הבור דעשוי להתגלות בקל כי בש״ס אתאמרו הני ב׳ דינים יחד. שם:
(מא) המוסר כו׳ – נלמד ממ״ש למטה ואם כו׳:
(מב) אע״פ כו׳ – שם ועתוס׳ שם ד״ה בשור כו׳:
{טו} המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחרש שוטה וקטן הבעלים חייבין אף על פי שהוא מכוסה:
(טו) {טו} המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש״ו הבעלים חייבים אע״פ שהוא מכוסה כ״כ הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהל׳ נזקי ממון ונתן טעם למה הבעלים חייבים לפי שהבור עשויה להתגלות ואלו אין בהם דעת וכתב ה״ה דין החרש שוטה וקטן ברייתא בפ״ק דב״ק (בבא קמא ט:) ובהשגות א״א אני אומר שאינו מכוסה בטוב ע״כ וכבר הכריע הרשב״א כדברי רבינו שאפילו מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכת׳ כוותיה לגבי ר׳ יוחנן הוא וכמוכרח הוא בסוגיא שם עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) המוסר בורו לשומר כו׳ מסרו לחש״ו וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נ״מ וע״ש בהמ״מ:
אע״פ שהוא מכוסה לפי שהבור עשוי להתגלות ואלו אין להן דעת וכתב המ״מ דזה איירי אפי׳ במכוסה כראוי וע״ל סי׳ שצ״ו כעין זה גבי קשירה:
(טו) {טו} המוסר בורו לשמור וכו׳. פי׳ חש״ו כיון שאין בהם דעת הם עצמם יגלו הכיסוי וכדלעיל בסימן שצ״ו ס״ה גבי מסר שור קשור בקשר חזק לחש״ו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לא) בּוֹר שֶׁכָּרוּי וְעוֹמֵד, וְנִכְנַס בּוֹ אָדָם לְהַרְחִיבוֹ אוֹ לְהַעֲמִיקוֹ, וְעָמַד שׁוֹר עַל שְׂפָתוֹ וְנִבְעַת מִקּוֹל הַכּוֹרֶה, וְנָפַל לְתוֹכוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, חַיָּב בַּעַל הַבּוֹר, אֲפִלּוּ הַשּׁוֹר פִּקֵחַ וּבַיּוֹם; שֶׁהַכּוֹרֶה פָּטוּר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא גְרָמָא, וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ, יִשְׁתַּלֵּם מִבַּעַל הַבּוֹר. אֲבָל אִם נִבְעַת הַשּׁוֹר מִקּוֹל הַכּוֹרֶה וְנָפַל לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(נה) ט) ל׳ הטור סכ״ה משנה שם דף נב ע״א
(נו) י) פסקי כשמואל שם ריש דף נג וכ״פ הרמב״ם שם כשמואל ועל מ״ש הרמב״ם בדין זה שם דין י״ח וכתב ה״ה דלשון הנמצא בדברי רבינו משובש משובש המעתיקין
(נז) כ) כן פרש״י מפני שקול הכרייה בעתתו וכ׳ ה״ה שם שכן עיקר אע״פ שהבעלי תוס׳ חולקים בדבר
(נח) ל) פשוט בגמרא שם דף נב ע״א
(נט) מ) כדאמר רב שימי בר אשי הא מני ר׳ נתן הוא וכו׳
(ס) נ) שם במשנה וכשמואל
(מו) בין לפניו בין לאחריו – פירוש דאם נפל השור דרך פניו מסתמא מת בהבל ואם מת בבור דרך אחוריו אז מסתמא לא מת מכח הבל אלא מחמת חבטה וכנ״ל וכבר נתבאר דקי״ל דחייב בעל הבור בין מת בחבט׳ בין בהבל ועיין ברמב״ם שכתב דאם נפלה מאחריה לבור פטור אבל הראב״ד וגם המ״מ תמהו שם על דבריו ע״ש:
(מז) אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור – כן הוא ג״כ ל׳ הרמב״ם ובטור כתב אבל נבעת מקול הכור׳ ונתקל בבור ונפל כו׳ והטעם דפטור כיון דקרקע עולם הזיקתו והוא דומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ תי״א ס״א:
(כא) פטור – מטעם דקרקע עולם הזיקתו ודומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ תי״א ס״א. שם:
(מג) בין לפניו כו׳ אבל כו׳ – כשמואל ועמ״ש בסי״ז:
{כה} בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחוריו חייב בעל הבור אפילו היא פקחת וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו משתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור:
(כה) {כה} בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכרייה ונפל לתוכו חייב בעל הבור אפילו היא פקחת וביום וכו׳ משנה שם (דף נב.) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור פרש״י ונפל לפניו מקול הכרייה בור כרוי ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמרינן לקמן דבעל הבור פטור דאיבעיא ליה לעיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה בעתתו ובגמרא (שם:) אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ״ש לחבטו אלא ה״ד לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמר מר נפל מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כרייה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני ר׳ נתן היא דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי׳ רש״י בעל הבור היזקא קא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור עכ״ל וסתם רבינו דבריו אליבא דשמואל וכבר נתבאר בסימן זה שהרמב״ם והרא״ש הסכימו שהלכה כמותו ודברי הרמב״ם בפי״ב מה׳ נזקי ממון אינם מכוונים וכבר כתב ה״ה שהל׳ הנמצא בספרים הוא משיבוש המעתיקים ע״כ דברי רבי׳ עיקר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כה) בור שכרוי ועומד כו׳ שם דף נ״ב [עב״ח שהביאו] ובגמרא שם דף נ״ג פלוגתא דרב ושמואל דשמואל ס״ל דלאחריו פטור דקתני המשנה ר״ל שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ומש״ה פטור אבל אם נפל לבור מקול הכורה ונחבט בקרקעות הקרקע חייב ושמואל לטעמיה כו׳ ולאפוקי מרב דאמר שם אפי׳ נפל לבור בעינן דוקא לפניו דאז מת מהבל כו׳ ובזה דברי רבינו מבוארים:
וכיון שא״א להשתלם כו׳ מדר״נ דאמר שם בגמרא דף נ״ג דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתבתי לשונו בסי׳ שצ״ב ע״ש:
אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור כצ״ל ול״ד למ״ש בסמוך דאם נתקל באבן ונפל לבור דחייב כל אחד חציה וא״כ הול״ל שישלם בעל הבור לכל הפחות החצי כיון שהשור נתקל בבור כמו שמחייב בעל האבן ואפי׳ הכל היה לו לשלם מדר״נ כיון שאין להשתלם (מהבור) [מהכורה] ולא מבעל הקרקע דהא קרקע עולם היא שנפלה לאחורי הבור דשאני התם שכל התקלה עשה בעל האבן משא״כ כאן שאין התקלה נעשית ע״י הבור לחוד כ״א ע״י שניהן דהיינו מקול הכורה הבור וכל אחד בפני עצמו אין שם מתקיל עליו לכך פטור בעל הבור תוספות ור״ן ועמ״ש לקמן סי׳ תי״א:
(כה) {כה} בור שכרוי ועומד וכו׳. משנה פרק הפרה (בבא קמא נ״ב) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור ופי׳ רש״י בור כרויה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב וכו׳ ובגמרא אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה קא גרם ליה א״ר שימי בר אשי הא מני רבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי׳ רש״י בל׳ אחר שהוא עיקר דכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שכיר הנכנס לתוכו להרחיב וכו׳ דאי האי שכיר כרייה הוה כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ר״ה וכיון דנפל מקול הפטיש גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ומשני בעל הבור היזקא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי הכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור ותו אמר התם דלשמואל כשנפל בבור בין לפניו דמת מתוך הבל בין לאחוריו דמת בחבטה חייב ומתני׳ דלאחריו מקול הכרייה פטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור וכך הם דברי רבינו למאי דקיי״ל כשמואל לעיל סעיף י״ח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לב) שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְתוֹךְ הַבּוֹר וָמֵת, אִם מוּעָד הוּא, בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֶחֱצָה; וְאִם תָּם הוּא, בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ מִגּוּפוֹ וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם ג׳ חֲלָקִים מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; שֶׁבַּעַל הַנְּבֵלָה אוֹמֵר לְבַעַל הַבּוֹר: פְּחַת נְבֵלָה זוֹ יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּפִקַּחַת, כֵּיוָן שֶׁנִּדְחֲפָה, הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנָּפְלָה בַלַּיְלָה, כָּל שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבַּעַל הַשּׁוֹר אֲנִי מוֹצִיא וְהַשְּׁאָר אַתָּה חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(סא) ס) שם ברמב״ם די״ט ברייתא שם משמיה דר׳ נתן וכדמפרש רבא שם ר׳ נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכו׳ ותו דקיימא מתניתין כוותיה
(מח) פחת נביל׳ זו יש לי אצלך – שהרי בבורך מצאתי הזיקי:
(מט) אע״פ שהיא גדולה ופקחת כו׳ – בטור כתב האי אע״פ ברישא וז״ל שור שדחף בהמה לבור אע״פ שהוא ביום ופקחת כו׳ וא״ש טפי ונוסחת המחבר והרמב״ם צ״ל דהניזק מדבר כן עם בעל השור דפחת נבילתו היא אצלו לחוד אע״פ כו׳ ומ״ה כל שאני יכול להוציא כו׳:
(נ) כיון שנדחפה כו׳ – דהיה לבעל הבור לאסוקי אדעתי׳ שמא ידחפנו אותו שור שם ויגרם בורו היזק לבעל השור:
(נא) והשאר אתה חייב לשלמו – היינו דין דאמר רבי נתן בגמ׳ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
(כב) אצלך – שהרי בבורך מצאתי הזיקי. שם:
(כג) שנדחפה – דה״ל לבעל הבור לאסוקי אדעתיה שמא ידחפנו שור שם ויגרום בורו היזק לבעל השור. שם:
(מד) שור כו׳ – כר״נ דכולה סוגיא שם כוותיה ועבה״ג:
(מה) (ליקוט) שבעל הנבילה כו׳ – הוא כאב״א שם ולפ״ז צ״ע מ״ש בסל״ה וסל״ו ועתוס׳ שם ב׳ ד״ה הא כו׳ ונראה לר״י כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) שבעל כו׳ – כלישנא בתרא שם דקי״ל כלישנא בתרא בכ״מ וכן הסוגיא שם למעלה הא מני ר״נ היא כו׳ וכל היכא כו׳ וכן שם י״ג א׳ אב״א ר״נ התם כו׳ ודלא כתוס׳ שפ׳ כלי׳ קמא וכ׳ דסוגיא דשם בפלוגתא דשור ושור פסולי המוקדשין כלישנא קמא וכבר תי׳ בהג״מ דאתי אף כלישנא בתרא וכ״כ יש״ש אבל הא דסל״ד לה לו צ״ע וכ״כ ביש״ש שם סמ״ב דבכל זה אינן משלמין אלא חלקן בלבד (ע״כ):
(מו) אע״פ שהיא גדולה כו׳ – רש״י שם ד״ה ר״ן כו׳:
{כז} ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג׳ חלקים:
(כז) {כז} ושור שדחף בהמה לבור אפי׳ היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג׳ חלקים פשוט שם אליבא דרב נתן דהלכתא כוותיה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כז) ושור שדחף בהמה כו׳ הוא פשוט לפי טעם הנ״ל:
(כז) {כז} ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחית וביום וכו׳. כך פרש״י לשם (דף נ״ג) ודלא כפי׳ התוס׳ והגהות אשיר״י ס״פ הפרה דוקא בשוטה או מהלך בלילה וכ״כ הרמב״ם אע״פ שהיא גדולה ופקחית כיון שנדחפה ה״ז כמו שנפלה בלילה וכו׳ ע״ש פי״ב והכי נקטינן:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לג) וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר וּבָא הַשּׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ וְנָפַל לַבּוֹר וָמֵת, הַמַּנִּיחַ אֶת הָאֶבֶן מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה, וּבַעַל הַבּוֹר מֶחֱצָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סב) ע) שם דין כ׳ מימרא דרבא שם אליב׳ דר׳ נתן
{כו} היתה אבן מונחת ע״פ הבור ונתקל בו השור ונפל בבור ומת משלם בעל האבן החצי ובעל הבור חצי:
(כו) {כו} היתה אבן מונחת ע״פ הבור ונתקל בה השור וכו׳ (שם) (נג.) אמר רבא הניח אבן ע״פ הבור ובא שור ונתקל בה באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן ופרש״י באנו למחלוקת וכו׳. לרבנן בעל האבן חייב ולרבי נתן בין שניהם משלמי ופסקו הפוסקים הלכתא כרב נתן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כו) היתה אבן מונחת כו׳ שם דף נ״ג מימרא דרבא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(לד) אִם אָדָם וְשׁוֹר דָּחֲפוּ שׁוֹר אַחֵר לְבוֹר; וְהָיָה אָדָם שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, שֶׁאִם הָיָה בְּכַוָּנָה הָיָה בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר; שְׁלָשְׁתָּן חַיָּבִים; אִם הַשּׁוֹר מוּעָד, מְשַׁלְּשִׁים בֵּינֵיהֶם. וְאִם הוּא תָּם, מְשַׁלֵּם הַשְּׁתוּת, וְהַמּוֹתָר יְשַׁלְּמוּ בֵּינֵיהֶם הָאָדָם וּבַעַל הַבּוֹר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(סג) פ) טור סכ״ח מימרא דרבא שם ע״ב
(סד) צ) כן כתבו התוספות שם
(סה) ק) כ׳ הב״י ופשוט הוא שזהו ח״נ הנוגע לחלקו
(נב) שאם היה בכונה כו׳ – הוא מטע׳ שכתבו התו׳ ז״ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מחייב בעל האש:
(נג) משלם השתות – דכיון שיש שנים עמו אין מגיע אלא שליש לנזק שלם והשתא דהוא תם אם עשה היזק לחוד לא היה משלם אלא חצי נזק חצי׳ מחלק שלו הוא שתות:
(כד) בכוונה – הוא מטעם שכתבו התוספות ז״ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מיחייב בעל האש. שם:
(מז) (ליקוט) אם כו׳ – צ״ע וגם הג״מ לא תי׳ אלא בשני שוורים ובזה מתרץ קו׳ תוס׳ שם שהקשו אמאי לא משני הא והא כר״ן והא כלישנא קמא והא כלי׳ בתרא אבל בכה״ג לכאורה צ״ע ונראה מ״ש אנא תוראי בבירך כו׳ לאו משום דהוא הגומר את ההיזק דוקא אלא משום שהוא עושה בשעתו ההיזק לבד בלא השור וכ״ש בשור שממנו התחיל הנזק והוא עיקר הגורם וכמש״ש והא כורה קגרים כו׳ ותוס׳ שכ׳ ונראה לר״י כו׳ לא כ׳ אלא בשני שוורים דוקא שמתחלה ועד סוף עמו ביחד וכן דברי הג״מ (ע״כ):
(ליקוט) אם כו׳ – עמש״ש דאף ללישנא בתרא דמש״ש אנא תוראי כו׳ ל״ד כה״ג דה״ה כה״ג דסעי׳ זה וכיוצא ושלא כדברי תוס׳ וכ״כ במלחמות שם ע״ש שהאריך (ע״כ):
(ליקוט) סל״ה אם אדם כו׳ – אע״ג דבסל״ב הוצרך לטעם שבעל כו׳ שם דוקא שבור פלגא היזקא עבד משא״כ בשני שורים דאף לישנא בתרא מודה דכ״א כולה היזקא עבד דלא כתוס׳ שם ב׳ ד״ה הא כו׳ הג״מ ספי״ב מהנ״מ ס״ק ג׳ ובס״ס נזיקין סי׳ יב אבל כאן צ״ע ועהג״מ ונראה שאף לדברי תוס׳ מ״מ קי״ל כלישנ׳ קמא כיון דרבא ורבינא ס״ל כן ע״ש בתוס׳ אלא שהרי״ף ורמב״ם ס״ל כדברי מהר״ם שאף ללישנא בתרא כאן חייב ולכן כ׳ לישנא בתרא (ע״כ):
(ב) והיה אדם שלא בכוונה – והיא מדברי תוס׳ ב״ק דף ה׳ דאם אדם בכוונה ודאי בעל הבור פטור ואדם חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש חבירו מי מחייב בעל האש ושורו בכוונה הוי כמו שלא בכוונה באדם. וראוי לספק אדם ושור שדחפו שור א׳ לבור והי׳ אדם בכוונה באיזו אופן ישלמו דודאי אם לא היה השור אלא אדם לבדו דחפו היה בעל הבור פטור ואדם חייב כיון שהיה בכוונה ואם לא היה האדם אלא שור דוחף שור אחר לבור היו שניהם חייבין בשוה השור והבור והשתא דהזיקו שלשתן השור והבור והאדם בכוונה היכי נדייני אי נימא האדם בכוונה ישלם חציו ובעל השור חציו ובעל הבור יפטור לגמרי הא בעל השור טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל הבור דלענין בעל השור ה״ל בעל הבור שותף בהיזק ואי נימא האדם שני חלקים ובעל הבור שליש האדם טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל השור דהאדם והשור שהזיקו משלמין שניהם בשוה. ונראה דבזה ישלם האדם חציו והשור והבור חציו דהאדם לית ליה שותף אלא השור ומחציתו השני שור רביע ובור רביע ולפ״ז אפשר לו׳ דהא דאמר רבא אדם ושור ובור שלשתן חייבין והיינו דכולן חייבין אבל אין משלשין ביניהם וא״כ שפיר מצי איירי אדם בכוונה דהא בשור תם ודאי אין משלשין ביניהן אלא שכולן חייבין וה״נ כולן חייבין והאדם מחציתו והשור והבור מחציתו השני אלא דנראה מדברי תוס׳ דכל שהיה אדם בכוונ׳ פטור בעל הבור לגמרי וצ״ע.
{כח} ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבין אם השור מועד משלשין ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור.
(כח) {כח} ואם אדם ושור דחפו אותה לבור וכו׳ שם אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבים:
ומה שכתב שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור כ״כ שם התו׳:
ומה שכתב ואם הוא תם משלם השתות פשוט הוא שזהו תצי הנזק הנוגע לחלקו:
ומה שכתב ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל וכו׳ במימרא הנזכר שור ואדם שדחפו לבור לענין דמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטורים והטעם משום דאין חייב בדמי ולדות אלא אדם דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים וקיימא לן כרבי נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ויש ט״ס בלשון רבינו וצריך להגיה אשה במקום בהמה:
ומה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר ד׳ דברים חייב האדם לבדו גם זה במימרא הנזכרת וטעמא משום דאין משלם ה׳ דברים אלא אדם אבל שור אינו משלם אלא נזק בלבד וקיימא לן כר׳ נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
ומה שאמר ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור גם זה במימרא הנזכרת והטעם פשוט משום דבור פטר בו כלים הילכך האדם ובעל השור משלמין כל הנזק כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כח) ואם אדם ושור דחפו אותה לבור מימרא דרבא שם ע״ב:
שאם היה [אדם] בכוונה כו׳ [כמו בב״ח]:
ואם (היה) דחפו אשה ויצאו ילדיה כו׳ כצ״ל וכל זה הוא במימרא דרבא שם עד וכתב הרמ״ה:
ושור ובור פטורים פי׳ בעל השור ובעל הבור פטורים דכתיב כי ינצו אנשים וגו׳ ולא שוורים:
ואם דחפו בו אדם והוזק פירש לאפוקי על מיתת אדם דאין בעל הבור חייב עליו וכן פטור על שבירת כלים דבסמוך כמ״ש לעיל:
ובשאר ד׳ דברים חייב דאין משלם שאר ד׳ דברים אלא אדם:
(כח) {כח} ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה וכו׳. כ״כ התוס׳ לשם לא שדחף אדם בכוונה דא״כ בעל הבור אמאי חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש לחבירו וכי יתחייב בעל האש וא״ת אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף כ״ב עכ״ל פי׳ דאמרינן התם במי שנפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בארבעה דברים ופטור על הבושת כיון דלא נתכוין לביישו ואם נההפך לאחר שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת ואע״פ שלא נתכוין לשם בושת והכי נמי כיון שידע האדם בשעת נפילת חבירו ולא נזדרז להצילו מנפילה חייב אף על הבושת אע״פ שלא נתכוין לבושת ויש להקשות דהתוס׳ בפרק קמא (בבא קמא ו׳) בד״ה לאתויי בור כתבו דהאי ד׳ דברים היינו נזק צער ריפוי ושבת אבל בושת פטור היפך מ״ש בפ׳ הפרה ומיהו אין זה קושיא דאיכא לתרץ בחדא מתרי שינויי מיהו לשון רבינו קשה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר דברים חייב האדם לבדו משמע דאפיכו על הבושת נמי חייב אע״פ שלא נתכוין ואפשר ליישב דלצדדין קאמר דאי לא ידע בשעת נפילת חבירו חייב בשאר דברים חוץ מבושת ואי ידע חייב נמי על הבושת והיינו כמ״ש התוס׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לה) אִם דָּחֲפוּ אִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, הָאָדָם לְבַדּוֹ חַיָּב הַכֹּל, וְשׁוֹר וּבוֹר פְּטוּרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סו) ר) שם ושם במימרא דרבא
(סז) ש) פי׳ רש״י אנשים כתיב גבי ולדות ולא שוורים
(סח) ת) מבואר בס״ס ת״ה
(נד) ושור ובור פטורים – פי׳ בעל השור ובעל הבור פטורים השור מדכתיב וכי ינצו אנשים ולא שוורים ובור דרשינן שור ולא אדם וכנ״ל וכיון דליכא לאשתלומי מהני משתלם מאדם כולה:
ואם דחפו בהמהא ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור ובור פטורים.
א. כן בכ״י ובדפוסים. בב״י הציע להגיה: ״אשה״, וכן בשו״ע.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לו) אִם דָּחֲפוּ בּוֹ אָדָם וְהֻזָּק, שְׁלָשְׁתָּם חַיָּבִים בְּנֶזֶק. וְאָדָם לְבַדּוֹ חַיָּב בִּשְׁאָר (ד׳) דְּבָרִים. וְאִם דָּחֲפוּ בּוֹ כֵּלִים וְנִשְׁבְּרוּ, אָדָם וּבַעַל הַשּׁוֹר חַיָּבִים, וּבַעַל הַבּוֹר פָּטוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סט) א) שם ושם במימרא דרבא
(ע) ב) דהא דקי״ל שור ולא אדם בקטל׳ קי״ל כגון שנפל לתוכו עבד ומת ומבואר לעיל סעיף כ׳
(עא) ג) מבואר במ״ש לעיל סעי׳ כ״א
(נה) חייב בשאר ד׳ דברי׳ – דאיש בעמיתו כתיב:
(נו) ובעל הבור פטור – דחמור כתיב ולא כלים וכנ״ל
(ג) חייב בשאר ד׳ דברים – והא דחייב בבושת אף דע״כ איירי שדחפו שלא בכוונה כמ״ש סל״ד צ״ל כמ״ש התוספת כגון שידע אדם בשעת נפילת חבירו והשיב בכונה ומהרש״ל סימן מ״ב פסק דפטור מבשת אא״כ שבתחלה דחפו השור ואח״כ בא האדם להוסיף עליו וע״ש שהאריך ודבריו דחוקים ע״ש.
(כה) דברים – והא דחייב בבושת אף דע״כ איירי שדחפו שלא בכונה כמו שכתוב בסל״ד צ״ל כמ״ש התוספות כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשוב בכונה ומהרש״ל סי׳ מ״ב פסק דפטור מבושת אא״כ שמתחלה דחפו השור ואחר כך בא האדם להוסיף עליו וע״ש שהאריך ודבריו דחוקים. ש״ך:
ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבין בנזק ובשאר ד׳ דברים חייב האדם לבדו ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לז) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, הוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁהִזִּיקוּ וּשְׁנֵיהֶם בְּנֵי חִיּוּבָא, אֶלָּא שֶׁהָאֶחָד בָּרַח אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְשַׁלֵּם, מִשְׁתַּלֵּם מֵהָאַחֵר עַד שִׁעוּר מַה שֶּׁהָיָה הוּא חַיָּב עַל נֶזֶק זֶה אִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּכֵיוָן דַּחֲבֵירוֹ מִדִּינָא בַּר תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ מַה לְּשַׁלֵּם, לָמָּה יִפְרַע זֶה בִּשְׁבִילוֹ. וּלְפִי זֶה, שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְבוֹר, הָאִדָּנָא אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא ג׳ חֲלָקִים; אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹר פָּטוּר אַף מֵהָרְבִיעַ, שֶׁהֲרֵי אֵין דָּנִין דִּינֵי קְנָסוֹת, אֵין בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ בִּשְׁבִילוֹ.
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(עב) ד) שם סכ״ט בשם הרמ״ה כר׳ נתן ומבואר לעיל סימן לב וכמ״ש שם
(עג) ה) טור לדעתו ושכ״כ ה״ר חזקי׳
(עד) ו) שם סעיף ל
(נז) עד שיעור מה שהי׳ הוא חייב כו׳ – בטור מבואר זה יותר ז״ל ודוקא עד שיעור מה שהי׳ חייב ביה אהאי נזקא היכא דהו׳ עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ״ל ולכאורה הי׳ נראה לפרש דר״ל משום דלפעמים נחבל וניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת א׳ ובא לומר דבכה״ג אין האחד צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע״י שניהן כיון דאין הא׳ יכול להזיקו כ״כ אבל ק׳ דה״ט שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת האדם ואפ״ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזק. הכלים לכן נר׳ דלא אתי לאפוקי אלא כגון אדם ושור שדחפו אדם והזיקוהו שנתבא׳ לפני זה שבדמי היזקו המה משותפי׳ ובשאר ד׳ דברי׳ האדם צריך לשלמן לבדו ולמדונו כאן דאם ברח האדם אזי על בעל השור חיוב לשלם כל דמי נזקו כאלו הזיקו לבדו אבל שאר ד׳ דברים א״צ לשלם עבור האדם שברח ואע״ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם הי׳ מזיקו השור לבדו לא הי׳ חייב לשלם ודוק:
(ד) (ס״ק לז) ויש חולקין כו׳. כתב רש״ל מצאתי באשר״י ישן בהגהה וז״ל כ׳ בה״ג בתשובה בשם גאון שאם ישראל ועכו״ם היו שותפין בעסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואנהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו דין הוא דמחייב הישראל בכלל האונאה ואע״ג דליכ׳ לאשתלומי מהעכו״ם משתלם מישראל כר׳ נתן וצ״ע עכ״ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לתשלומי מיניה. אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהי׳ נזהר מאונאה והוי כאלו הוא לבדו הזיקו ומ״מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפי׳ בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ״ל:
(ד) וי״ח – וכ״כ הג״ה מיי׳ ומרדכי בשם מהר״ם וכ״פ מהרש״ל פ״ה דב״ק סי׳ מ׳ ע״ש במהרש״ל ובתוספת פ׳ כיצד הרגל ועיין בהגהות מיי׳ דיש ליישב דגם דברי מהר״ם הראשונים אינם סותרים זה (והב״י וב״ח ומהרש״ל לא הבינו כן) ועיין בסוף ספר שארית יוסף שכתב בכאן דברים שאינם מוכרחים.
(כו) לבדו – נראה דאתי לאפוקי כגון אדם ושור שדחפו אדם והוזק שנתבאר לפני זה שבדמי היזקו המה משותפים ובשאר דברים צריך האדם לבד לשלם ולמדנו כאן דאם ברח האדם צריך בעל השור לשלם כל דמי הנזק כאילו הזיקו לבדו אבל שאר דברים א״צ לשלם עבור האדם שברח ואע״ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם היה השור מזיקו לבדו לא היה חייב לשלם. סמ״ע:
(כז) חולקין – וכן כתב הגהת מיימון ומרדכי בשם מהר״מ וכ״פ מהרש״ל פ״ה דב״ק סי׳ מ׳ ע״ש ובתוספות פרק כיצד הרגל ועיין בהגמי״י דיש ליישב דגם דברי מהר״מ הראשונים אינם סותרין זה. ש״ך:
(מח) יש כו׳ – וכ״נ דעת תוס׳ כג א׳ בד״ה תפשוט:
(ליקוט) יש כו׳ – ע״ל סי׳ שצא ס״ז (ע״כ):
(ליקוט) י״א כו׳ – וכ״כ נ״י ספ״ג על מש״ש ש״מ שוורים תמין שהזיקו כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה ש״מ כו׳ ונר׳ לפרש כו׳ וכ׳ ולא איפשיטא הבעיא ואינו גובה אלא רביע מזה ורביע מזה ואי ליכא לאשתלומי כוליה רביע מזה משתלם שארא מהאיך כר״נ כו׳ (ע״כ):
(מט) (ליקוט) וי״ח כו׳ – וכ״ד המרדכי ספ״ה ועמ״ש בסי׳ שפח ס״ז (ע״כ):
(ליקוט) וי״ח כו׳ – עתוס׳ מו ב׳ ד״ה גלית כו׳ ואפי׳ לר״נ כו׳ ר״ל דבשלמא שם דבעל השור אן חייב כו׳ משא״כ דחייב רק שא״י לגבות מספיקא כמ״ש כאן ומשם למדו הפוסקים דין זה (ע״כ):
(ליקוט) וי״ח כו׳ – מרדכי ס״פ הפרה סי׳ ע׳ ע״ש והג״מ ספי״ב מה׳ נ״מ ס״ק ג׳ ובתשובה אחרת כו׳ אבל בס״ס משפטים סי׳ סג כ׳ כס׳ ראשונה וכ׳ שם דמטעם זה אמרי׳ שנים שלוו כ״א נעשו כו׳ ואם אין לא׳ לשלם גובה מחבירו הכל כמש״ל ר״ס ע״ז (ע״כ):
(נ) (ליקוט) ולפ״ז כו׳ – דבור גובה האידנא ממש״ש כ״ז ב׳ בפומבדיתא וחייב רבא. נ״י שם וכ׳ שכ״כ הרמ״ה. דדוחק לומר דמיירי בתפס ושם בפ״ב ההוא חמרא כו׳ ההוא ברחא כו׳ כ׳ הרשב״א ג״כ דמיירי בלא תפס דכיון דשכיחא מגבי׳ בבבל ע״ש (ע״כ):
(ג) עד שיעור מה שהי׳ הוא חייב – עסמ״ע שהביא לשון הטור שכ׳ ודוקא שהזיק לבדו וכת׳ עלה לכאורה פי׳ הטור דדוקא כשכל א׳ יכול להזיק אבל אם הוזק בדחיפת שניהם יותר מבדחיפת א׳ פטור לשלם חלק חבירו אבל אי אפשר לו׳ כך דהא באדם ובור אי לאו בור לא היה נפל וע״ש. ולענ״ד נראה עיקר כוונת הטור כמ״ש הסמ״ע בתחלה דהיינו דוקא כשכל א׳ יכול להזיק. וכן משמע פרק הפרה דף נ״ג בהא דאמר ר׳ נתן בשור שדחף את חבירו לבור דתם משלם הרביעי ובעל הבור ג׳ חלקים מאי קסבר אי קסבר האי כולה היזקא עבד והאי כולה היזקא עבד האי משלם פלגא והאי פלגא ופרש״י הואיל ובלאו בור נמי הוי מיית כו׳ וכן גבי בור הואיל ובלאו כח נגיחת השור הוי מיית כאלו המיתו כולו ע״ש ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלג׳ הזיק׳ עבד וכו׳ אמר רבא כו׳ לעולם קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו׳ משום דא״ל בעל השור לבעל הבור שותפאי מאי אהנית לי ואבע״א לעולם קסבר האי פלגא היזקא עבד כו׳ משום דא״ל בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבורך אשכחיה את קטילתיה כו׳ ובתוס׳ שם ז״ל וא״ת כיון דפלגא נזקא עבד מאי סברא הוא משום דאשכחיה בבור ישלם יותר ממה שהזיק כו׳ ע״כ נראה דבור נמי פלגא היזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור עכ״ל. ומבואר מזה דהיכא דלא עבד כולה הזיקא לא אמרינן דינא דר׳ נתן אלא בבור ומשום דדומה כמי שעשאו כולו לפי שנגמר ההיזק על ידו וכן נראה מדברי הגהת מיימוני פ׳ י״ג מנזקי ממון בשם תשובת מוהר״ם בשנים ערבים שפטרו את החוב ודן ביה מוהר״ם דינא דר״ן אע״ג דשני נמי בר חיובא אלא דלית ליה לשלם וע״ש ז״ל ואף דלא שייך הכא דאנא תוראי בבירא אשכחינן דלא קאמר האי טעמא אלא אי קסבר האי פלגא היזקא עבד אבל אי האי כולה היזקא עבד לא צריכין לטעם זה והכא כל א׳ לבדו הי׳ יכול לפטור את החוב ע״ש. וא״כ היכא דלא עבד כולה היזקא וליכא נמי טעמא דאנא תוראי בבורך אשכחן לית ביה דינא דר״ן. וכן העלה מוהרש״ל ביש״ש פרק הפרה סי׳ מ׳ כדברי הגהת מיימוני וא״כ דברי הטור כפשוטן וכמ״ש הסמ״ע בתחלה. אמנם מדברי הרמב״ן נראה דאפילו היכא דא׳ לבדו לא היה יכול לעשות כולה הזיקא נמי אמרינן ביה דינא דר״ן ע״ש בס׳ המלחמות ז״ל ולא תדקדק במה שאמרו בגמ׳ אנא תוראי בבורך אשכחית כו׳ אי לאו משום דאשכחתיה בבירא לא הוי משתלם מיניה דודאי אע״ג דליכ׳ למימר הכי משתלם מיניה כיון דליכ׳ לאשתלומי מהאיך אלא הכי קאמר לעולם פלגא היזק׳ עבד וכיון דאיכא לאשתלומי מהאיך לא משתלם מהאי אלא רביעי דהוא פלגא נזקא דידיה אבל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אע״ג דפלגא נזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי עכ״ל יע״ש ובסי׳ כ״ה סקי״ב קשיא לן בהא דאמרינן בשנים אומרים חייב וא׳ אומר זכאי דמשלמין השנים את חלקם ואת חלק הג׳ מפסיד ומשום דאמרי אי לאו האיך אנן לא הוי גמרי את הדין ואמאי לא מחייבי לשלומי הכל משום דינ׳ דר׳ נתן כיון דהג׳ פטור מדינ׳ וע״ש שהארכנו ולא מצאנו ישוב נכון. וכעת נראה לפמ״ש הרמב״ן בס׳ המלחמות פרק הפרה ז״ל ודקא קשיא לך אמאי אינו גובה בשר כנגד אימורין איכא למימר משום דא״ל בשר בלא אימורין לא כולה נזקא ולא פלגא נזקא קא עביד ואפי׳ בפלג׳ נזקא אימורין מסייעו ודיו שמשתלם מבשר ולא שישתלם מבשר כנגד אימורין שאין הבשר ולא אימורין מזיק ואי רביע אדי׳ אאימורין לא משתלם מבשר אבל בשור ושור לכל חד וחד אמר את קטלתי׳ שהרי הוא מזיק בלא כחו של חבירו עכ״ל וניח׳ נמי התם בדיינים כיון דלא מצי שנים למיגמר דינא בלא הג׳ א״כ אפי׳ פלגא נזק לא עבדי בלתי הג׳ והוי ליה כמו בשר ואימורין אלא דאכתי תיקשי לפי דעת רש״י ותוס׳ פ״ק דב״ק (דף י״ג) דגובה מבשר כנגד אימורין ע״ש וא״כ מוכח דאפילו היכא דליכא נזק כלל בלתי סיוע השני אפ״ה אמרינן דינא דר״נ וא״כ הדר׳ קושי׳ לדוכתיה.
(ד) דאם אין לא׳ לשלם משלם האידך – והוא דעת הרמ״ה וכ״כ בהגהת מיימוני פ׳ י״ג מנזקי ממון בשם תשובת מוהר״ם דשייך דינא דר״נ אפי׳ היכא דחייב מדינא אלא שאין לו לשלם ע״ש ואיכא למידק בהא דר״פ הפרה אמר אביי ואי פרה וולד דחד ה״נ דמצי אמר לבעל פרה ממ״נ חצי נזק הב לי אלא לא צריכ׳ דפרה דחד וולד דחד אמר ליה גלית אדעתך דשותפ׳ אית ליה ע״ש ומאי אהני ליה שותפות כיון דמדינ׳ דר׳ נתן חייב אפי׳ היכא דשני חייב מדינ׳ אלא שאין לו לשלם או ברח וה״נ בעל הולד אינו משלם וא״כ לישתלם מבעל הפרה וכ״כ תוס׳ שם ז״ל ואפי׳ לר׳ נתן כו׳ מודה הכא דע״כ לא קאמר ר׳ נתן אלא בשור תם שדחף לבור שבעל השור אין לחייב אלא רביע אע״ג שודאי היזק אבל כאן שאם הולד בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב בעל הפרה תשלומין שהן על הוולד ע״ש. ואם כן לשטת הרמ״ה ומוהר״ם תיקשי הא דאמר אביי ולכן נראה דגבי קרן תמה כיון דק״ל הוחלט השור ודאי לית ביה משום דינא דרבי נתן דהא קי״ל כיחש מזיק ברשות׳ דתרווייהו דשותפים נינהו וכדאי׳ פרק המניח (דף ל״ד) ע״ש ובטור וש״ע סי׳ ת״ד וה״ה נאבד וא״כ ה״ה בזה שברח הא׳ אין השני משלם משום דינ׳ דר׳ נתן כיון דשותפי נינהו וה״ל כבר גבה כיון דמדינ׳ חייבי ותדע דאי נימא כה״ג בשני שוורים שהזיקו וא׳ ברח דשני משלם הכל א״כ כיחש מזיק נמי לשתלם מהבשר הנשאר משום דינ׳ דר׳ נתן אלא ודאי כיון דחייב מדינ׳ והוחלט השור למזיק ונאבד ברשות הניזק הוא כיון דה״ל כאלו כבר גבה ונאבד מידו וא״כ בקרן תמה לא שייך דינ׳ דר׳ נתן היכ׳ דחייב מדינ׳ אפי׳ לדעת הרמ״ה ומוהר״ם. ובטור כת׳ על דברי הרמ״ה ז״ל ואינו נראה דלא מחייב דר׳ נתן היכא דליכא לאשתלומי אלא היכ׳ שפטור מדינא וכו׳ וכ״כ הר״ר חזקיה שור שדחף בהמה לבור האידנ׳ אינו משלם אלא שלשה חלקים וכו׳. ולפמ״ש יש לו׳ דהר״ר חזקיה נמי ס״ל כשטת הרמ״ה אלא דבקרן תמה מודה הרמ״ה וע״כ לא קאמר הרמ״ה אלא היכ׳ שהחיוב על המזיק אבל בקרן דיוחלט השור אין לו אלא שורו ואם נאבד או ברח אינו גובה מהשני דה״ל כאלו כבר גבה ונאבד ואע״ג דקנס אין לו אלא משעת העמדה מכל מקום נפחת ברשות מזיק וכדמוכח מכחש מזיק ברשות׳ דתרווייהו וכמ״ש ובפרק הפרה (דף נ״ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין וכת׳ רש״י ז״ל אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנ׳ דבי חזקיה ובור דכתיב שור ולא אדם עכ״ל והתם הא דאמר רבא שור חייב ע״כ כופר שלם וכמ״ש הרמב״ן בס׳ המלחמות דכופר שלם משלם מדר׳ נתן דאל״כ הא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כו׳ ואע״ג דאיבעי׳ לן בשור של שני שותפין כיצד משלמין כופר היינו משום דבין שניהן עכ״פ איכא כופר שלם ע״ש וכיון דק״ל בדרבה מיניה מדינ׳ חייב אלא שאין הב״ד כופין אותו ואי תפס לא מפקי׳ מיניה וכמ״ש רש״י בפרק הפועלים (דף צ״א) ע״ש א״כ אמאי משלם השור כופר שלם מדינ׳ דר״נ כיון דפטור׳ דאדם אינו אלא משום ק״ל בדרבה מיניה וא״כ מדינ׳ אדם נמי חייב אלא שאין הב״ד כופין אותו וס״ל כהאי דהר״ר חזקיה דשור ובור שהזיקו ביחד דבעל הבור פטור מלשלם חלק השור כיון דמדינ׳ חייב אלא שאין הב״ד כופין אותו ולכן נראה מדברי רש״י דס״ל נמי כשטת הרמ״ה ותשובת מיימוני דאפילו היכא דחייב מדינא אלא שברח או שאין לו לשלם משלם מדרבי נתן וכיון דאין ב״ד כופין אותו ה״ל כברח ולדעת הטור דלא תיקשי מהאי דאמר רבא שור ואדם דע״כ שור משלם כופר שלם והוא מדרבי נתן כמו שכת׳ הרמב״ן היינו משום דאדם דפטור מכופר מדינ׳ הוא דפטור ומדכתיב עליו ולא על האדם וכדאמרינן בפ״ק דב״ק דף כ״ו ויהא אדם חייב בכופר כו׳ אמר קרא עליו ולא על האדם ע״ש וכיון דהתורה פטרו ממילא פטור אפי׳ לצי״ש דע״כ ל״א דחייב לצי״ש אלא היכ׳ דפטור׳ דידיה משום ק״ל בדרב׳ מיניה וא״כ חייב הוא וכדפירש״י פרק הפועלים שם אבל כופר דפטור אדם הוא מקר׳ דכתיב עליו ולא על האדם ורש״י דכת׳ פטור׳ דאדם משום ק״ל בדרבה מיניה קשה לי טובא דהא בגמרא אימעט לה מקר׳ דעליו. ובס׳ טורי אבן שחיבר הרב הגאון מוהר״ר אריה ז״ל הקשה בהא דאמרו בגמ׳ סנהדרין (דף פ״ז) גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתני׳ רבי אומר ונתת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש נאמר נתינה למעלה ונאמר נתינה למטה מה להלן ממון אף כאן ממון ופרש״י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרו ואי תפסי יורשין דהרוג ממונ׳ דהורגו ופטר ליה זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחריני וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר וע״ש ולפמ״ש רש״י פרק הפועלים גבי ק״ל בדרבה מיניה אי תפס לא מפקינן מיניה א״כ אפילו לרבנן אי תפסי יורשין דהרוג זכה ביה וע״ש. ולפמ״ש אין כאן קושי׳ דלרבנן דלא דרשי נפש תחת נפש ממון א״כ ליכ׳ דין ממון כלל דכתיב עליו ולא על האדם ותפיסה לא מהני אלא בפטור׳ דקם ליה בדרבה מיניה ודוק׳ לרבי דס״ל נפש תחת נפש ממון הוא דמחייב בממון אבל לרבנן פטור לגמרי ומקרא דעליו. אמנם בהגהת אשר״י פרק שור שנגח כת׳ וז״ל ראובן שהרג את שמעון אע״פ שחייב מיתה משלם דמיו ליורשים בבא לצי״ש אי נמי אי תפסי יורשים לא מפקינן מיניה עכ״ל ונראה דס״ל דהא דממעט קרא דעליו ולא על האדם היינו פטור׳ דכופר דעליו בכופר כתיב אבל דמים דלא כתיב שם מחייב נמי באדם ואינו פטור מדמים אלא משום ק״ל בדרבה מיניה ומש״ה בתפס לא מפקינן מיניה וכופר הוא דצריך קרא למעט דלא שייך למפטריה משום ק״ל בדרבה מיניה וכמ״ש תוס׳ פ״ק דב״ק (דף ד) ד״ה כראוי אדם שאינו משלם את הכופר הקשה ריב״א מאי חומרא האי דאינו משלם כופר משום ק״ל בדרבה מיניה כו׳ ואור״י דלאו פירכא הוא כלל דלא מיפטר משום ק״ל בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן (דף כ״ו) משמע דאי דלאו קרא דעליו ולא על האדם הוי ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפי׳ שוגג ותנא דבי חזקיה דפטר אפי׳ שוגג היינו ממון שהזיק בשעת מיתה עכ״ל אבל פטור׳ דדמים משום ק״ל בדרבה מיניה הוי דה״ל כשאר ממון שהזיק בשעת מיתה ומש״ה מהני ביה תפיסה כיון דאינו אלא משום ק״ל בדרבה מיניה ובזה אפשר ליישב דברי רש״י שכת׳ לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין אדם משום ק״ל בדרבה מיניה וקשיא לן אדם מעליו פטור ולפמ״ש דמעליו לא מיעט אלא כופר אבל דמים לא אימעט ולישנא דאדם ובור פטורין משמע לגמרי דומיא דבור דפטור לגמרי לזה כתב רש״י משום ק״ל בדרבה מיניה. אלא דלפ״ז הדרא קושיית הגאון הנזכר לדוכתיה כיון בדמים מיהא מהני תפיסה א״כ אכתי בין לרבי בין לרבנן מקודשת כיון דתפסי לה יורשין. ונראה דס״ל לרש״י כשטת הרמב״ם פ״י מנזקי ממון דאין דמים לבן חורין וכמ״ש הרב המגיד שם דהא סוגיא דב״ק (דף מ״ג) דמשמע שם דיש דמים לבן חורין לרבה הוא דאתמר ולדידן לא ס״ל ע״ש וא״כ דוקא לרבי דס״ל ונתת נפש תחת נפש היינו ממון גלי קרא דמשלם ממון אבל לרבנן דלא גלי קרא ליכא שום חיוב באדם כופר ליכא אפי׳ לצי״ש מעליו ולא על האדם ודמים ליתיה לבן חורין כמ״ש הרב המגיד וכן משמע מדברי תוס׳ ב״ק (דף מ״ד) שהקשו למה לי קרא בבור שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על האדם דכתיב בשור וממילא ולא בשאר נזיקין וע״ש ואי נימא דמעליו לא ממעט דמים א״כ אכתי צריך קרא בבור שור ולא אדם דמיפטר מדמים עכצ״ל דס״ל דאין דמים לבן חורין או דמעליו ממיל׳ נמי אימעט דמים ואם כן אפילו לצי״ש ליכא חיוב ולדעת הגהת אשר״י דמהני תפיסה בדמים נראה ליישב הך דסנהדרין לפמ״ש בסי׳ כ״ח סק״א בשם היש״ש דהיכ׳ דאנן עבדינן החומרא אפי׳ תפיסה לא מהני אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או במזיד ולא אתרי ביה ע׳ שם ואם כן ניחא שם בפלוגתא דרבי ורבנן דכיון דרבנן סברי ונתת נפש תחת נפש היינו נפש ממש ואם כן הרי עבדינן החומרא ותו ל״מ תפיסה אבל הגהת אשר״י מיירי בזה״ז דלא עבדינן החומרא ובזה מהני תפיסה וס״ל דיש דמים לב״ח ולא אימעט מעליו אלא כופר וכמ״ש.
{כט} וכתב הרמ״ה דה״ה נמי שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה אבל טפי לא ע״כ. ואין נראה דלא מחייב ר׳ נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ״כ הר״ר חזקיה:
{ל} שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג׳ חלקים אף על פי שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו:
(כט) {כט} וכתב הרמ״ה דה״ה נמי ב׳ שמזיקים ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר וכו׳ כן כתב בהגהות מיימון פי״ב מהל׳ נזקי ממון בשם תשובת מהר״ם ואחר כך כתבו תשובת מהר״מ עצמו בהיפך: ומה שאמר ואין נראה וכו׳ וכן כתב ה״ר חזקיה:
(ל) {ל} שור שדחף חבירו לבור האידנא אינו משלם ג׳ חלקים וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) (ל)
וכתב הרמ״ה דה״ה נמי שנים כו׳ וכ״כ הג״מ פי״ב מה׳ נ״מ:
היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה פי׳ לאפוקי לפעמים נחבט יותר בחזקה מדחיפה שנייה וניזק יותר ועיין בסמ״ע שדחיתי פירוש זה ופירשתי בע״א ע״ש:
ואין בראה דלא מחייב כו׳ עד והוא עשה כל הנזק פי׳ כגון הא שכ״ר בסכ״ה בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להעמיקו ונפל שור לבור מכח קול. הכורה שאמרינן כיון דליכא להשתלם מן הכורה שאינו אלא גרמא בעלמא חייב בעל הבור לשלם הכל כיון שכל הנזק בא לבעל השור על ידי בורו וכן מפורש שם באשר״י בפרק שור שנגח וגם נראה דבא לאפוקי דאם לא היה ניזק על ידו לחוד כ״כ כ״א בצירוף השני בו מודה להרמ״ה במ״ש ז״ל ודוקא עד שיעור מה דהוא חייב ביה כו׳ איהו לחוד אבל טפי לא ודוק:
וכן כתב הר״ר חזקיה שור שדחף כו׳ האי שור שדחף פי׳ דברי ר׳ חזקיה הוא שמייתי מיניה רבינו ראיה דמדכתב ר׳ חזקיה דאין בעל הבור משלם אלא ג׳ רביעים ש״מ דס״ל דאין זה הנמצא משלם בשביל חבירו שאינו בנמצא או שאין לו וכן מוכח בש״ע דזה תלוי בזה ע״ש:
(לא) החופר בור בר״ה ונפל עליו שור כו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהנ״מ מברייתא דס״פ ג״פ ע״ש:
ומ״ש דנוטל מיורשי בעל הבור דמי שורו ר״ל ל״מ אם נשאר החופר חי דצריך לשלם לו דמי שור דהרי נפל לבורו אלא אפי׳ אם זה השור נפל עליו והמיתו אפ״ה יורשיו צריכין לשלם ולא הוה כשאר מלוה ע״פ דאינה נגבית מהיורשין והטעם דדוקא כשהמלוה היה באופן שי״ל שכבר כרע אביהן אמרינן דאין נגבית מהיורשין שמא כבר פרעו אביהן משא״כ בזה דבחיי אביהן לא נתחייב כלל ואיך נאמר שפרעו וק״ל:
(ל) {ל} שור שדחף בהמה לבור האידנא וכו׳. פירוש כיון דלא גבינן האידנא קנסות אין בעל הבור משלם אלא ג׳ חלקים והרביע מפסיד הניזק דליכא למימר הכא כיון דליכא לאשתלומי מהאי וכו׳ דהא איכא מקום לאשתלומי מיניה מדינא היכא דתפס וכ״פ בהגהת אשיר״י ס״פ הפרה:
כתב מהרש״ל שמצא באשיר״י ישן בהג״ה וז״ל כתב בה״ג תשובה בשם גאון ז״ל שאם ישראל וכותי היו שותפים בעיסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואינהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו יותר משתות דינא הוא דמיחייב בכל האונאה אע״ג דליכא לאשתלומי מהכותי משתלם מישראל כר״נ וצ״ע עכ״ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לאשתלומי מיניה אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהא נזהר מאונאה והוה כאילו הוא לבדו הזיקו ומ״מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפילו בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ״ל בפ׳ הפרה
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לח) הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ, בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם מֵת הַשּׁוֹר, נוֹטֵל בַּעַל הַשּׁוֹר דְּמֵי שׁוֹרוֹ מִיּוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עה) ז) ל׳ הרמב״ם שם ספי״ב וכתב ה״ה ברייתא הובאה בפ׳ קמא דערכין (דף ז׳ ע״א) ופסק כפשט הברייתא ואיתא ס״פ גט פשוט והאוקימתו׳ שנא׳ עליה (שם דף קעה ע״ב) הם אליבא דמ״ד מלוה ע״פ אינו גובה מן היורשין ואין הלכה כן כמו שיתבאר וכו׳ (ומבואר לעיל סימן ק״ז וק״ח]
(נח) בעל השור פטור – דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:
(נט) מיורשי בעל הבור – רצה לומר ל״מ דאם הוא חי דצריך לשלם השור אלא אפילו מת הכורה צריכי׳ בניו היורשים לשלם לבעל השור הזיקו ואע״פ דמלוה על פה של ראובן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע להן עדיין דמי השור ועפ״ר:
(כח) פטור – דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:
(כט) מיורשי – ר״ל ל״מ אם הוא חי דצריך לשלם לבעל השור אלא אפילו מת הכורה צריכין בניו היורשים לשלם לבעל השור היזקו ואע״ג דמלוה ע״פ של אביהן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע עדיין דמי השור. סמ״ע:
{לא} החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור.
(לא) {לא} החופר בור בר״ה ונפל עליו השור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור כ״כ הרמב״ם בפ׳ י״ב מהלכות נזקי ממון וכתב ה״ה ברייתא הובאה פ״ק דערכין דף ז׳ ופסק כפסק הברייתא ואיתא בס״פ גט פשוט (בבא בתרא קעה:) והאוקימתות שנאמרו עליה בגמרא הם אליבא דמ״ד מלוה ע״פ אינה גובה מן היורשים ואין הלכה כן כמו שיתבאר פרק י״א מה׳ מלוה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט תי – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט תירשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט תי, סמ"ע חושן משפט תי, ט"ז חושן משפט תי, ש"ך חושן משפט תי, באר היטב חושן משפט תי, ביאור הגר"א חושן משפט תי, קצות החושן חושן משפט תי, חכמת שלמה חושן משפט תי, טור חושן משפט תי, מקורות וקישורים לטור חושן משפט תי, בית יוסף חושן משפט תי, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט תי – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט תי, דרישה חושן משפט תי, פרישה חושן משפט תי, ב"ח חושן משפט תי

Choshen Mishpat 410, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 410, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 410, Sema Choshen Mishpat 410, Taz Choshen Mishpat 410, Shakh Choshen Mishpat 410, Baer Heitev Choshen Mishpat 410, Beur HaGra Choshen Mishpat 410, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 410, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 410, Tur Choshen Mishpat 410, Tur Sources Choshen Mishpat 410, Beit Yosef Choshen Mishpat 410, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 410, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 410, Derishah Choshen Mishpat 410, Perishah Choshen Mishpat 410, Bach Choshen Mishpat 410

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×